אי פעם חשבת אם רק.. וואן שוט אור ולואי

Have you ever thought just maybe…..?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
You're on the phone with your girlfriend, she's upset
 
She's going up about something that you said
 
She doesn't get your humor like I do
 
I'm in the room, its a typical Tuesday night
 
I'm listening to the kind of music she doesnt like
 
And she'll never know your story like I do
 
(אתה בטלפון עם חברה שלך, היא עצבנית
 
היא מתווכחת בנוגע למשהו שאמרת
 
היא לא מבינה את ההומור שלך כמוני
 
אני בחדר שלי, זה ערב יום שלישי טיפוסי
 
אני מקשיבה לסוג המוזיקה שהיא לא אוהבת
 
והיא לעולם לא תדע את הסיפור שלך כמוני)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
"אז אם אני רוצה למצוא את נקודת החיתוך של הפרבולה עם ציר האיקס כל מה שאני צריכה לעשות זה….." התחלתי
לשנן ולפתור בעל פה את המשוואות המתמטיקאיות שנחו מולי על המיטה כשפתאום שמעתי את הקול המחוספס אך ילדותי של לואי טומלינסון, השכן שלי, שמוכר גם כנער המקובל ביותר, היפה ביותר, החכם ביותר, הספורטאי הטוב ביותר והמוכשר ביותר באוקספורד שבווסטמינסטר, בוקע מחלון חדר השינה שלו שהיה סמוך לשלי כשמטרים בודדים מפרידים בניהם.
 
"אבל בייבי את לא מבינה שכשאמרתי שהחצאית שלך כתומה יותר מגזר לא התכוונתי ללעוג לחצאית המקסימה שלך ?" הוא אמר בקול חסר אונים.
 
לא נשמעה תשובה ולכן שיערתי שהוא בטלפון.
 
ניגשתי אל עדן החלון הפתוח של החדר שלי והתיישבתי עליה, מציצה מבעד לווילון אל חלונו של לואי.
 
"לא, אני לא התכוונתי…
אבל אני אומר לך שאני לא התכוונתי….
 
טוב… כן כן ! בסדר אני ייקח אותך לשופינג פיצוי מחר…
 
כן אני מבטיח נו…
 
גם אני…
 
גם אני אוהב אותך אוח…
 
לא.. לא מקטר חלילה למה מקטר ?…
 
לילה טוב..
 
ביי…"
 
"אוווווווווווח !!!" הוא נאנח בקול וזרק את הפלאפון שלו על הרצפה.
 
הוא הסתובב ברחבי החדר כשידיו צמודות בחוזקה לרקותיו ועיניו עצומות.
 
ואז הוא הבחין בי.
 
נשימתי נעתקה ממקומי והתכוונתי להסית את הווילון במהירות וללכת לקבור את עצמי בין ספרי המתמטיקה אבל אז הוא עצר בדיוק מול החלון והתיישב עליו.
 
הוא הסתכל עליי במבט חסר אונים.
 
השעה הייתה דיי מאוחרת אז במקום לצעוק ולהעיר חצי שכונה, לקחתי דפדפת גדולה וטוש שחור עבה ורשמתי עליו –
 
"הכל בסדר ?"
 
הוא קרא את הכתוב וחייך חצי חיוך עייף.
 
עקצוצים קטנים ריחפו ברחבי הבטן שלי.
 
ואז הוא קם מאדן החלון והתקדם עמוק יותר אל תוך החדר.
 
אני לא מאמינה שבאמת חשבתי שהוא יענה לי, או יפתח איתי שיחה בכלל.
 
אני סך הכל תלמידה חננה מצטיינת שכמעט אף אחד לא טורח להבחין בה במסדרונות.
 
אבל אז הבלתי יאומן קרה.
 
הוא חזר להתיישב על אדן החלון כשבידיו כמה דפים וטוש כחול גדול.
 
"עייף מרוב דרמה" הכתב הגדול והמסודר שלו אמר.
 
"מצטערת… :(" כתבתי והוא בתגובה רק משך בכתפיו בוויתור.
 
תלשתי את הדף בדפדפת שלי ומולי עמד אחד חדש ונקי.
 
בלי להבין למה, מצאתי את עצמי כותבת על הדף "אני אוהבת אותך." בכתב גדול וברור.
 
הרמתי את ראשי חזרה אל החלון מולו לואי ישב וכל מה שראיתי היה ווילון מוסת.
 
פתטית, כבר אמרתי?
 
אם הייתי באמת הופכת את השלט הזה מולו… אני לא רוצה לחשוב כמה צחוקים היו רצים עליי במסדרונות אוקספורד.
 
למרות ש… אני יודעת שלואי לא בן אדם כזה.
 
הוא היה מוצא דרך לדחות אותי בעדינות או משהו ולחזור לוורוניקה, החברה שלו, בלי לספר לאף אחד.
 
היום הייתה הפעם הראשונה שיצרנו סוג של אינטראקציה כלשהי, אבל אני יודעת עליו מעל ומעבר לכל דמיון.
 
אני יודעת שהוא אוהב לשיר. (אני שומעת אותו כל יום בין 6 וחצי ל-8 בערב, ואלו השעות בהן אני שוכבת מיטה שלי בעיניים עצומות ומקשיבה לו)
 
אני יודעת שהוא אוהב ללבוש פסים. (יש לו מלתחה שלמה)
 
אני יודעת שהוא ממש ממש מצחיק. (אין דבר כזה שלואי מארח מישהו אצלו בחדר ולא נשמעים קולות צחוק רמים… טוב, אולי חוץ מוורוניקה)
 
אני יודעת שהוא אוהב גזרים. (כאילו זה קשה לנחש…)
 
אני יודעת שהוא אינטיליגנט בטירוף, ורגיש, ונחמד, ואמיתי.
 
לא כמו כל החברים הפוצים שהוא מסתובב איתם בבית הספר כל היום.
 
ואני יודעת שהוא כבש אותי.
 
בלי מילים, בלי מעשים, בלי דיבורים או כל קשר, הוא כבש אותי בצורה שאי אפשר לתאר.
 
בכל סוף שבוע כשאבא היה הולך להתפלל הייתי הולכת איתו ומבקשת משאלה אחת קטנה.
 
לא, לא שלואי ואני נהיה יחד, אלא שלואי יפתח את העיניים ויבין שוורוניקה פשוט לא טובה בשבילו. שימצא מישהי אחרת, לאו דווקא אני, אבל מישהי שתוכל לאהוב אותו בגלל מי שהוא, שתעניק לו מה שהוא צריך, מה שמגיע לו.
 
ומגיע לו הרבה.
 
מישהי שלא תרצה אותו ותנצל אותו רק בשביל הכסף ותזכיר לו חודשיים מראש לפני כל חג, יום הולדת או אפילו ראש השנה לאילנות, יחד עם רשימה מצורפת של כל הג'ינסים והחולצות עם החנויות והמחירים המדוייקים שהיא
הייתה רוצה לקבל לאותו מאורע מיוחד.
 
זה לא מגיע לו.
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
But she wears short skirts, I wear t-shirts
 
She's cheer captain and I'm on the bleachers
 
Dreaming about the day when you wake up and find
 
That what you're looking for has been here the whole time 
 
If you could see that I'm the one who understands you
 
Been here all along, so why can't you see
 
You belong with me…
 
You belong with me….
 
(אבל  היא לובשת חצאיות קצרות, אני לובשת טי שרטים
 
היא קפטן נבחרת המעודדות ואני ביציע
 
חולמת על היום בו תתעורר ותבין
 
שמה שחיפשת היה כאן על הזמן הזה…
 
אם היית יכול לראות שאני האחת שמבינה אותך
 
הייתי כאן כל הזמן הזה, אז למה אתה לא יכול לראות
 
מקומך איתי…
 
מקומך איתי…)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
מצאתי את עצמי מול המראה, מודדת כל בגד ובגד שהיה לי בארון.
 
רגע אחד הייתי גותית מוחלטת לבושת שחורים,
 
רגע לאחר מכן הייתי היפית מטורפת עם סימנים של שלום עולמי, צמה ומשקפיים עגולות,
 
ורגע אחר כך הייתי פרופסורית מפורסמת בעלת חלוק לבן ארוך ומשקפיי מעבדה.
 
אבל אף אחד מהבגדים שלי לא היו חושפניים במיוחד או קצרצרים כמו הבגדים של וורוניקה.
 
אני פשוט לא כמוה.
 
אני לא יכולה ללוש בגדים קטנטנים ולהתאפר כאילו הרגע זרקו לי עוגה על הפרצוף ולהוסיף לכל זה שיער שרוף וחרוך מעבודת מחליק יומיומית, לצחקק מכל שטות, להתנהג כמו מטומטמת מוחלטת, לשחק בשיער, ללעוס מסטיק בקולי קולות ולבהות באוויר כאילו כל מה שקורה בשבילי עלוב מידי בשביל תשומת הלב שלי, ולהרגיש טוב עם זה.
 
אני פשוט לא כזו.
 
והרגה אותי העובדה שלואי דווקא התעניין בבנות כאלו.
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
Walking the streets with you in your worn out jeans
 
I can't help thinking this is how you ought to be
 
Laughing on the park bench, thinking to myself
 
Hey isn't this easy ?
 
And you got a smile that could light up this whole town
 
I haven't seen it in a while, since she brought you down
 
You say you're fine, I know you better than that
 
What you're doing with a girl like that?
 
(הולכת ברחוב איתך ואתה לובש את הג'ינס הקרועים שלך
 
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שככה היית רוצה להיות
 
צוחקים על הספסל בפארק ואני חושבת לעצמי
 
היי, זה דיי קל
 
ולך יש חיוך שיכול להאיר את כל העיר הזו
 
לא ראיתי אותו זמן מה, מאז שהיא דיכאה אותך
 
אתה אומר שאתה בסדר, אני מכירה אותך יותר טוב מזה
 
מה אתה עושה עם בחורה כזו?)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
 ישבתי על הספסל מול הבית שלי וקראתי בספר האהוב עליי, 'רומיאו ויוליה'.
 
מתנתקת לחלוטין מהעולם החיצון ומתרכזת אך ורק במילים שמולי.
 
"היי .." הקול הקפיץ אותי וגרם לספר לעוף מידיי היישר אל הרצפה.
 
שיערו החלק והמבולגן של לואי נחשף מולי כשהוא התכופף והרים בשבילי את הספר.
 
"נפל לך.." הוא אמר בחצי חיוך והושיט לי את הספר.
 
הרגשתי את לחיי מתלהטות ולקחתי את הספר מידיו.
 
"תו.. תודה.." מלמלתי בשקט והוא התיישב לידי.
 
"בקטנה.." הוא אמר וחייך שוב.
 
"מה את קוראת ?" הוא שאל ואני הראיתי לו את עטיפת הספר.
 
"להיות או לא להיות, זאת השאלה !" הוא אמר בדרמטיות מוגזמת.
 
"זה המלט, אידיוט." אמרתי בין גלי צחוק.
 
הוא צחק יחד איתי ופתאום עצר ובהה בי.
 
"מה ?" שאלתי.
 
"לא, כלום.. פשוט יש לך כאן…" הוא אמר בשקט ופתאום הוא היה קצת יותר קרוב אליי ממקודם.
 
ידו ליטפה את לחיי בזהירות בזמן שהוא הזיז קצוות שיער מעיניי.
 
לא הצלחתי להזיז את המבט שלי מהעיניים הכחולות אפורות המדהימות שלו.
 
בייייייייייייייפ !
 
ידעתי שזה הרגיש טוב מידי בשביל להימשך…
 
מכונית אדומה בלי גג הגיחה מעבר לפינה ועצרה בדיוק לפנינו.
 
וורוניקה.
 
"אני… אמ.. צריך ללכ…"
 
"זה בסדר.." אמרתי והעמדתי פנים שאני מחזירה את תשומת הלב שלי את הספר.
 
מזווית העין ראיתי אותו נכנס אל המכונית האדומה.
 
הרמתי את מבטי אליהם וראיתי את וורוניקה מסתכלת עליי בעיניי הנחש הכחולות שלה בזמן שהיא תפסה את ראשו
של לואי בשתי ידיה ומשכה אותו אליה לנשיקה ארוכה.
 
הסטתי את מבטי חזרה אל הספר במהירות והיא התנתקה מלואי, דחפה אותו חזרה אל מושבו ולחצה על דוושת הגז כאילו כדי להוכיח משהו.
 
הוא טוב מידיי בשבילי, אבל גם בשבילה.
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
She wears high heels, I wear sneakers
 
She's cheer captain and I'm in the bleachers
 
Dreaming about the day when you wake up and find
 
That what you're looking for has been here the whole time
 
If you could see that I'm the one who understands you
 
Been here all alone so why can't you see
 
You belong with me
 
Standing by awaiting at your backdoor
 
All this time how could you not know
 
Baby, you belong with me
 
You belong with me…
 
(היא לובשת נעלי עקב, אני לובשת נעלי ספורט
 
היא קפטן נבחרת המעודדות ואני ביציע
 
חולמת על היום בו תתעורר ותבין שמה שחיפשת היה כאן כל הזמן הזה
 
אם רק יכולת לראות שאני האחת שמבינה אותך
 
הייתי כאן כל הזמן אז למה אתה לא יכול לראות
 
מקומך איתי
 
עמדתי וחיכיתי בדלת האחורית שלך
 
כל הזמן הזה איך יכלת שלא לראות
 
בייבי, מקומך איתי
 
מקומך איתי)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
  הכל קרה מהר מידי וזה הפחיד אותי.
 
הפחידה אותי העובדה שאני חולמת.
 
שזה לא אמיתי.
 
אבל לא. זה היה יותר אמיתי מכל דבר אחר.
 
זה התחיל כמו כל משחק פוטבול רגיל של נבחרת אוקספורד מול איזו מתחרה מבית ספר אחר.
 
לואי, כיאה לקפטן הקבוצה, גיבש את כולם לאסיפה קבוצתית ליד היציעים והשריקה לתחילת המשחק התחילה.
 
נבחרת המעודדות בראשות וורוניקה הגיחו החוצה והתחילו לרקוד בבגדים המינימליים והקטנטנים שלהן על הדשא,מנענעות את התחת והחזה שלהן לכל הכיוונים ומתהלכות על העקבים כאילו הן לא הולכות על בוץ.
 
ואני ? אניהייתי תקועה במקומי הרגיל, במדי תזמורת מטופשים על היציע הגבוה היותר, מנגנת בקלרינט שלי.
 
המשחק היה מרתק במיוחד. התוצאה הייתה 1-1 ונותרו 2 דקות לסיומו.
 
המנצח סימן לנו להתחיל לנגן בזמן שהמעודדות פיזזו ברחבי המגרש והשניות על השעון הגדול בקצה המגרש הלכו
ופחתו.
 
הכדור נמסר בין שחקני הקבוצה היריבה אבל אז פתאום לואי תפס אותו.
 
כל הקהל ביציע של אוקספורד נעמד על רגליו ורק קולו של השדרן נשמע.
 
"טומלינסון רץ לכיוון עמודי השער…
 
טומלינסון עוקף את קרדל מהקבוצה היריבה…
 
הוא קופץ… הוא זורק…
 
שער !!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
 
הצרחות שנשמעו מהיציעים היו מטורפות והתזמורת מעולם לא ניגנה חזק יותר.
 
לואי קיבל את הגביע  הגדול והניף אותו באוויר בזמן שכל חברי הקבוצה האחרים מרימים אותו על כתפיהם.
 
לא שלטתי על החיוך שהתפרש על פניי כשראיתי את לואי מאושר כל כך.
 
אבל אז, אחרי שהקבוצה הורידה אותו מהגובה, הוא ניגש אל וורוניקה… אבל היא..
 
היא הייתה עסוקה בלהתחיל עם לא אחר משון קרדל, הקפטן של הקבוצה המתחרה.
 
הייתי בהלם. הלם מטורף.
 
לא הצלחתי לשמוע מילה ממה שנאמר שם אבל ראיתי את לואי ניגש אליה ומתחיל לדבר איתה כשמבט עצבני על
פניו, וכל מה שהיא עשתה היה להסתובב אליו ולהתחיל לצעוק.
 
כמה תנועות מגונות הוחלפו ולואי הסתלק משם לכיוון המלתחות, מחזיק את ראשו בין ידיו.
 
מה – לעזאזל – קרה – כאן ?
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
Oh I remember you driving to my house in the middle of the night
 
I'm the one who makes you laugh when you know you're about to cry
 
I know your favorite songs and you tell me about your dreams
 
Think I know where you belong
 
Think I know it's with me
 
(הו אני זוכרת שנסעת אל הבית שלי באמצע הלילה
 
אני זו שגורמת לך לצחוק כשאתה יודע שאתה עומד לבכות
 
אני יודעת מהם השירים האהובים עלייך ואתה מספר לי על החלומות שלך
 
אני חושבת שאני יודעת לאן אתה שייך
 
אני חושבת שאני יודעת שזה אליי…)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
ישבתי בחדר שלי מוקפת בספרי הלימוד שלי, בערך שלושה ימים אחרי המקרה ההוא במגרש.
 
ערב יום שלישי טיפוסי.
 
רק שהיום היה ערב הנשף בבית הספר.
 
לא הוזמנתי, וגם לא התכוונתי ללכת בכל מקרה אז… זה לא כל כך שינה לי.
 
אד שירן נשמע בקולי קולות מהרמקולים שלי כשפתאום נקישות קטנות נשמעו ברקע.
 
קמתי אל המחשב שלי והתחלתי לשחק איתו קצת בניסיון להפסיק  את הנקישות אך הן נמשכו גם אחרי שכיביתי את
הרמקולים לחלוטין.
 
רק אז נוכחתי לדעת שהנקישות מגיעות מן החלון שלי.
 
ניגשתי אליו וראיתי את לואי, לבוש בטוקסידו ונראה כמו פרינס צ'ארמינג, יושב על אדן החלון שלו, זורק עדשי אם
אנד אמס על החלון שלי.
 
צחקקתי ולקחתי דפדפת ריקה וטוש לפני שהתיישבתי גם אני על החלון.
 
הוא הפך את הדף שלו לכיווני.
 
"את הולכת הערב?"
 
הרכנתי את ראשי אל הדפדפת וכתבתי תשובה.
 
"לא… לומדת"
 
הוא הרכין את ראשו לרגע אל הדף שלו ואז הרים אותו שוב.
 
"הלוואי והיית באה…"
 
הוא הניח את הדף על אדן החלון, לקח את ג'קט הטוקסידו שלו ונעלם מעיניי.
 
השטחתי על המיטה, מרגישה את עצמי מרחפת מהעובדה שלואי רצה שאהיה נוכחת בנשף היום, אבל ידעתי שזה
לא יקרה.
 
כשפתאום אצבעותיי אחזו בדף שהיה קבור בין דפיה של מחברת הפיזיקה שלי.
 
הדף אותו כתבתי ללואי והוא מעולם לא זכה לראות.
 
אולי…אולי הגורל סוף סוף מאיר לי פנים ?
 
חשבתי לעצמי בזמן שניגשתי אל המראה והורדתי את משקפיי.
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
Can't you see that I'm the one who understands you
 
Been here all along so why can't you see
 
You belong with me…
 
Standing by awaiting at your backdoor
 
All this time how could you not know
 
Baby… you belong with me
 
You belong with me….
 
Have you ever thought just maybe…
 
You belong with me
 
You belong with me…
 
(אתה לא רואה שאני האחת שמבינה אותך
 
הייתי כאן כל הזמן הזה אז למה אתה לא יכול לראות
 
מקומך איתי..
 
עמדתי, מחכה בדלת האחורית שלך
 
כל הזמן הזה איך לא יכלת לדעת
 
בייבי, מקומך איתי…
 
מקומך איתי….
 
איי פעם חשבת שרק אוליי
 
מקומך איתי..
 
מקומך איתי)
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
 
~נקודת המבט של לואי~
 
"כן זה.. זה היה חתיכת משחק.." אמרתי למקס בזמן שעמדנו ליד אחד השולחנות בנשף בית הספר.
 
המוזיקה נשמעה בקולי קולות מן הרמקולים ואני לגמתי שלוק אחר שלוק מן הפונץ' שלי.
 
פתאום שמעתי את כל האנשים סביבי משתתקים, וכשפניתי שוב למקס ראיתי אותו מסתכל אל עבר דלת הכניסה.
 
עקבתי אחרי מבטו ואז ראיתי אותה.
 
השיער שלה היה מסודר בתלתלים רכים שנפלו בעדינות על כתפיה, משקפיה נעלמו, ולגופה היא לבשה שמלה ללא
שרוולים בצבע לבן.
 
היא נראתה כמו נסיכה.
 
היא התקדמה אל תוך האולם בצעדים קטנים כשהיא מחפשת מישהו במבטה, ואני ידעתי שהיא מחפשת אותי.
 
פילסתי את דרכי אליה בין עשרות הילדים שמילאו את הרחבה, החיוך לא נעלם מפניי, כשפתאום יד לפתה בי
בחוזקה.
 
הסתובבתי וראיתי מולי את וורוניקה, לבושה בשמלה זולה (טוב, אולי לא במחיר שלה, אבל היא נראתה כמו שמלה
של נערת ליווי), אודם אדום מרוח על שפתיה וחיוך משוח על פניה.
 
"היי בייבי, התגעגעתי אלייך כל כך כל כך כל כך…" היא אמרה בזמן שהצמידה את גופה לשלי.
 
"אמ.. אני.. דיי.. בדרך ל…" מלמלתי ושחררתי את אחיזתה ממני.
 
"בדרך לאן ? אתה רוצה להעביר את המסיבה הזו לחדר שלי ? כי ההורים שלי לא בבית…" היא אמרה בקול מתקתק
וניסתה למשוך אותי שוב אליה.
 
"תתרחקי ממני כבר !" אמרתי בקול רם והעפתי אותה מעליי.
 
"מה לעזאזל לואי !?" היא צעקה, אבל זה כבר לא שינה לי.
 
התרחקתי ממנה והמשכתי להתקדם אל עבר אור..
 
כל האנשים שמילאו את הרחבה וראו אותי מנסה להגיע אליה זזו לצדדים ויצרו מעין שביל פנוי ביני ובינה, ורק אז היא
הבחינה בי.
 
התקרבתי אליה בצעדים גדולים ורק כשעמדתי מולה, כל שאר התלמידים המשיכו להתפזר ולרקוד על הרחבה.
 
לא ידעתי מה להגיד. היא הייתה יפייפיה.
 
אבל גם היא לא אמרה כלום.
 
במקום, ראיתי אותה מכניסה את ידה אל התיק הקטן שנשאה איתה ומוציאה משם דף מקופל.
 
היא פתחה אותו והציגה אותו מולי.
 
"אני אוהבת אותך."
 
פעימות ליבי הפכו מהירות יותר ויותר כשהושטתי את ידי אל תוך כיס הטוקסידו שלי והוצאתי דף נייר מקופל משלי.
 
פתחתי אותו והצגתי אותו מולה.
 
"אני אוהב אותך."
 
ואז היא חייכה.
 
אף מילה לא הייתה צריכה להיאמר כשצמצמתי את המרחק ביני ובינה והנחתי יד אחת מסביב למותניים שלה.
 
ביד השניה הסטתי תלתל קטן מפניה, והתקרבתי אליה כך שאפינו התחככו.
 
צמצמתי את המרחק לחלוטין ושפתיי פגשו את שפתיה, ואז ידעתי….
 
מקומי איתה.