איך שאתה מסתכל על העולם…פרק 1

פרק 1:
.
.
"לירון קומי" שמעתי את חנה העוזרת שלנו צועקת "או.קי.. עוד 5 דקות" אמרתי ושקעתי בשינה.
״אאאאאאההההה מה את עושה??״ אמרתי לחנה לאחר ששפכה עלי דלי מלא מים " מעירה אותך!"
"יש דרכים אחרות!!" .
הבנתי שכבר אין לי כבר טעם לנסות לישון אז הלכתי לחדר ארונות( אני עשירה) לבשתי ג'ינס שחור
גופייה לבנה ומעל קפוצ׳ון שחור עם כובע.
נכון אולי זה נשמע גותי אבל כבר לא שווה לי להתאים בגדים ולהתלבש יפה הרי גם ככה הם יהרסו כשהילדים ישפכו עלי חומרים מגעילים וישפילו אותי…
"סיימת להתלבש כבר?" חנה שאלה אותי והעירה אותי ממחשבותי "כן אני רק שוטפת פנים ויורדת".
שטפתי פנים ירדתי למטה וכרגיל ההורים שלי לא היו בבית כל הזמן הם בעבודה,בלי זמן אלי
"קחי" אמרה לי והגישה את ארוחת הבוקר.. סיימתי לאכול ויצאתי לעוד יום מבאס
בבית ספר.
בדרך הוצאתי את האייפון ואוזניות הביטס מהתיק ושמעתי שירים בעודי מחפשת את השיר המתאים
ליום "הנפלא" הזה ניתקעתי במשהו ונפלתי..צפוי? כן
הרמתי את ראשי ראיתי פנים זרות שאינן מוכרות אך משום מה מושכות אותי אליהן ממגנטות אותי
רציתי לבחון את הבחור עוד אך הוא.. הסתלק בלי לומר דבר ואני? אני נשארתי על הרצפה עם השוק האוחז אותי.
לאחר כמה דקות חזרתי לעצמי ונזכרתי שאפילו סליחה הוא לא אמר לי "אומרים לפחות סליחה כשמתנגים במשהו" אבל הוא הייה רחוק מכדי לשמוע.
התאפסתי על עצמי קמתי והתחלתי ללכת בעצבים לבית ספר משום אבל זה לא הייה בגלל חוסר נימוסיו של הבחור אני כבר רגילה לזה זה הייה בגלל ההרגשה הזו המשכרת חושים,המשיכה,החום שהרגשתי,
הבלבול שחשתי ברגע שעיניו אם צבען המתעתע בלעו אותי,הצמרמורת שהרגשתי..
מאולם לא חשתי כך.
אם כל המחשבות הללו נכנסתי לבית הספר מוכנה לעוד יום של כאב אחרי כניסתי לכיתה
אבל מסתבר שזה הגיע מוקדם משציפיתי והנה זה קורה שוב זה…
.
.
.
.
5 תגובות ואני ממשיכה.=) =)