איימי 2 פרק כ"ט: החתונה הגדולה ועזיבתה של ג'סי

#מנקודת מבטה של איימי:

"את מוכנה?" ליז אמרה, לבושה בשמלת-השושבינה שלה. המילים האלו, כמו אמי בחלום, נשמעו נחושות ומרגשות. עמדו בחדר-ההלבשה מאחורי האולם הגדול,
"כן" אמרתי, לבי פועם ובועט.
"לא לפני שאני אאפר אותך" ג'סי הוציאה תיק איפור והניחה אותו על עמדת-האיפור הענקית שניצבה שם. "קדימה לעבודה" היא הושיבה אותי ועשתה את שלה.
"אם קריירת הריקוד לא תעבוד, את באמת יכולה להיות מאפרת ג'סי" חייכתי אליה והיא חייכה חצי-חיוך.
"אני כל-כך מצטערת שאני לא אהיה כאן עד הסוף, שאני חייבת לעזוב מוקדם" היא התיישבה לידי, המשיכה למשוך את אצבעותיה על פניי.
"זה בסדר, כבר אמרתי לך. לפחות תהיי פה לקצת זמן" אחזתי בידה כדי שתבין שזה באמת בסדר, "העתיד שלך גם חשוב לא פחות".
"עכשיו את מוכנה" היא חייכה וקמה ואני הבטתי בעצמי במראה.
"וואו, ג'סי… פשוט וואו!" נדהמתי.
"בואי, נייל מחכה" ליז הושיטה לי את ידה, "גברת הוראן" היא צחקקה.

כל הקהל נעמד כשנכנסתי, כל המבטים האהובים והמתרגשים הציתו בי התלהבות. כל האנשים שאני אוהבת, שאני מכירה או שתומכים בי היו כניצבים באירוע הזה, היום הגדול.
צעדתי בשביל הארוך אל עבר החופה כשהיילי וסת' מפזרים פרחים במלוא ההתרגשות, לבושים בלבן וזרי-פרחים לראשיהם. וכשהרמתי את ראשי אל החופה, פגשתי בעיניים תכולות המחכות לי, במי שמחכה לי כפי שאני מחכה לו, נייל.
"יופי, אני עדיין עם מכנסיים" נייל מלמל בזמן שהביט למטה לדקה ממושכת, "אני עדיין לבוש".
"מה?" לחשתי.
"כלום, כלום…" הוא לחש חזרה, "בואו נתחיל בטקס".

#מנקודת מבטו של נייל:

אוי יופי, זה לא מביך! אני עומד לי על החופה ביום חתונתי, יום שלא יחזור- ומה הדבר הראשון שאני אומר לכלתי? 'אני לבוש', 'יש לי מכנסיים'. יש יותר מטומטם ממני? היא בטח מאוכזבת.
הטקס התחיל כרגיל ונקראו מילים ושבועות- דברים שחשבתי להגיד במשך הרבה זמן.
וסוף-סוף הגיעה שעת-האכילה, אוי כמה חיכיתי לאכול. כל היום אני לא אכלתי מארגונים ובדיקות שלפני-החתונה שכוללות את השאלה 'האם אני לבוש לגמרי?'. הסיוט שחלמתי משפיע, ואני לא אוהב את זה מאוד.
איימי לפתע נעמדה בשמלת כלתה, כשבידה סכין וכוס. היא נקשה את הסכין בכוס כרוצה לנאום:" אפשר את תשומת לבכם?" היא החלה לדבר וכלם הקשיבו, קשובים כמו ילדים לתכנית הטלוויזיה האהובה עליהם, או כמו שהארי מקשיב לבובספוג. בריכוז רב.
"אני יודעת שרובכם רוצים כבר לאכול" היא נאמה.
"כן, מאוד" עניתי בציניות.
"אבל…" היא שלחה מבט מאיים לעברי וחזרה בחיוך לעבר הקהל, "אני רוצה שתדעו שכולכם מאוד חשובים לי, ועצם היותכם פה אומרת יותר מאלפי הבטחות וחיבוקים. למרות שהוריי לא זכו להגיע ליום הזה ולראות אותו, להיות בו איתנו" ליטפתי את ידה ולחשתי לה להיות חזקה, "אני בטוחה שהם צופים מלמעלה ומאוד שמחים שיש לי חברים שאני יכולה לסמוך עליהם" היא חייכה לכולם והרימה את כוסית היין, "אז בואו נרים כוסית זו לחיים החדשים, למי שעכשיו נמצא פה, למה שקורה פה עכשיו. כי אנו צריכים לזכור לנצל כל שנייה, ולאהוב גם אם זה נראה בלתי-אפשרי" כולם הרימו את כוסותיהם וגם אני, מביט בה ורואה איך היא גודלת ומתבגרת- אני כל-כך גאה בה.
"אמן" הרמתי את כוסי ונישקתי אותה, שנינו לגמנו מהיין כשמבטינו מצטלבים, אחד הרגעים הכי יפים שלנו.
"אמן" כל הקהל חזר אחריי ושתה, הוריי חייכו אלינו מבעד ללגימתם ואמי נופפה במניפתה בהתרגשות.

#מנקודת מבטה של איימי:

אין מילים לתאר את הרגעים האלו, כשמתעוררים וזוכים לכל האהבה למרות החטאים והדברים שקרו. איך בשנייה אחת כל החיים יכולים להשתנות ומתוך הנזק וההרס והכאב צומחת אהבה נצחית, אהבה שבמילים לא ניתן לתארה.
אני אישה נשואה עכשיו- הטבעת על אצבעי קורנת ומושכת את מבטי כולם, החיוך לא יורד מפניי.
אני אישה נשואה עכשיו- עם 2 ילדים, בעל אוהב וחברות שלעלם לא יעזבו אותי ואני לא אותם, נשואה למפורסם.
"את יודעת כמה אני אוהב אותך?" שאל נייל.
"תזכיר לי?" שאלתי בציניות.
"ככה" הוא נישק את שפתיי והארי עודד.
"עכשיו נזכרתי" נישקתי אותו בחזרה וצחקקתי, היילי וסת' חיבקו את רגלינו בחיוך.
"קדימה נייל! נשק את הילדה!" הארי וזאיין צעקו כשלואי היה עסוק בלהוריד כתם יין מהז'קט שלו. ליאם לגם עוד לגימה והביט בג'סי המביטה בעצב בטלפון שלה, בעצב שנראה גלוי על עיניו.
ג'סי רצה לעברי כשהיא מושכת אחריה את ליז:" זהו, אני חייבת ללכת" דמעות עלו בעיניה.
"כבר?" שאלתי וליטפתי את לחייה.
"לכי תראי להם כמה כישרון יש לך" ליז חייכה למרות דמעותיה שפרצו מיד, "תראי להם מי זו ג'סי" התחבקנו שלושתנו וליוויתי את שתיהן לעבר היציאה.
"לכו ותהינו שתיכן, מגיע לכן. מזל טוב גברת הוראן! לכי לבלות עם בעלך" היא חיבקה אותי ונפרדה לשלום. "לכו כבר!" היא צחקקה כשהיא ראתה שלא זזנו ממקומנו, "לכו תהינו לכן".
"אני כבר מתגעגעת" צעקתי לעברה וחיבקתי אותה לשלום.
ליז אחזה את ידי ואמרה:" תכתבי לנו ותתקשרי מת שאת רק יכולה, מבינה?".
"מבינה" היא צחקקה וניגבה את דמעותיה, "אני כבר מתגעגעת". התהלכנו חזרה לעבר שטחי החתונה, כשהבטנו לאחור ראינו את ליאם רץ מהר ככל האפשר לעבר ג'סי. אני וליז חייכנו וחזרנו להליכתנו, מצחקקות ושמחות שהוא חזר בו ורץ אחרי ג'סי. הרגשתי גאה בו.