אורות, מצלמות והארי סטיילס – פרולוג

"אמבר החנונית!" קולו של אויב הילדות שלי נישמע מקניט אותי. "אמבר תחת מכוער!"

"תעזוב אותי בשקט, הארי!" צעקתי, מנסה לעבור אותו.

הוא רק צחק ברשעות. "את יודעת שאת אוהבת אותי, אמבר"

"אוהבת אותך בתחת שלי!" נהמתי.

"יש לך תחת שמן." הארי הוסיף כבדרך אגב, בודק עד כמה רחוק הוא יכול להקניט אותי.

"לך מפה!" צעקתי מתוסכלת.

"תגידי שאת אוהבת אותי." הארי שילב את ידיו, חושף את הלשון שלו אליי.

כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים ועצרתי את עצמי מלהחטיף לו. זה כל מה שהארי עשה אי פעם. הוא לא יסתפק מלהקניט ולתגרות בי. זה כאילו שהוא ימות אם יעבור יום בלי שהוא יציק לי.

"אם אני אגיד, זה יהפוך אותי לשקרנית." התפרצתי. "אני שונאת אותך, הארי סטיילס."

הארי קימט את מצחו ומצמץ בעיניו. "האם הזכרתי כמה מכוערת את?"

"האם הזכרתי כמה אני שונאת אותך?" עניתי, דוחפת אותו הצידה ויורדת בעצבנות במורד המדרגות.

"לשנוא זו מילה חזקה, אמבר!" הארי צעק אחריי.

"יופי!" צעקתי בחזרה. "כי אני שונאת כל דבר בך, הארי סטיילס!"