אהבה נשברת- פרק שני

מתמטיקה.
אני כל כך שונאת מתמטיקה. שכחתי את ההרגשה הנהדרת שנקראת לחשב פרבולות. למרות שאני שונאת מתמטיקה אני עדיין צריכה להקשיב בשיעור אם אני רוצה להוציא ציון סביר מבחינתי בבגרות. אני מעתיקה את שיעורי הבית שלי ובדיוק נשמע הצלצול. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל בחיים שלי לא התגעגעתי ככה לצליל הצורם הזה.
אני אורזת את המחברת, הספר והקלמר שלי לתיק ומחכה לג'וני, ג'ו וליילה בכניסה לכיתה עד שהם מתקדמים אליי ואנחנו ממשיכים לכיוון הקפטריה בפעם הראשונה.
"הנה הקפטריה, בנות", אומר ג'וני, "בואו נתפוס שולחן".
וואו. זה הדבר היחיד שאני חושבת. הקפטריה עצומה. יש פה כאילו מנאתלפים ילדים שאוכלים, צוחקים, מנגנים, רבים.
אני מסתכלת על הכול בעיניים פעורות מהסיבה שבתיכון הקודם שלי לא היה את הכמות ילדים הזאת. אולי בגלל שבקליפורניה חם והילדים מעדיפים להבריז מבית ספר וללכת לים. דבר, שדרך אגב, בחיים שלי לא עשיתי. אני אולי נשמעת חנונית אמתית אבל אני לא אוהבת להיכנס לים. שונאת שהחול נדבק לבגד ים. אני טיפוס של בריכה. השאלה היא תמיד ים או בריכה, "חברים" או "סיינפלד". "חברים", לגמרי "חברים".
בזמן שאני חושבת ומתקדמת לשולחן, אני נתקעת בחזה מוצק.
"אוי, סליחה", אני אומרת מהר ומחייכת בהתנצלות בזמן שראשי מושפל למטה.
"זה בסדר", אומר קול צרוד ועמוק שאפשר להבחין את המבטא הבריטי והכבד בו, "רק פעם הבאה תיזהרי".
"כן", אני אומרת ומרימה את מבטי לעיניים ירוקות זוהרות ויפות, "זה לא יקרה יותר, נראה לי".
"ג'יימי!"
אני שומעת שקוראים לי וישר מסבה את מבטי לעבר הקול. ג'ו.
"אני צריכה ללכת", אני אומרת לנער המסתורי וממהרת ללכת לפני שהוא מספיק לומר משהו קטן.
ישבתי בשולחן שלנו וכול העיניים היו עליי.
"מה?", אני שואלת ומוציאה תפוח ירוק מהתיק ונוגסת בו.
"את יודעת מי זה הבן אדם הזה שהרגע נתקעת בו??", שואל ג'וני עם הלם.
"אהמ, סתם אחד שדרך אגב יש לו עיניים מהממות ואני לא אומרת את זה לכול אחד", אני אומרת בפה מלא תפוח.
"איכס, תסיימי לבלוע, ג'יימי", ג'ו מתלוננת.
"טוב", אני ממלמלת ובולעת.
"זה היה הארי פאקינג סטיילס, ג'יימי", ג'וני צועק חרישית.
"נו ו..?", אני שואלת.
"הוא ה-ילד הכי פופולרי בבית ספר. הוא שחקן כדורגל, מנגן במגמת מוזיקה ושר. הוא פשוט מולטי- טאלנט בגוף אחד והכי חשוב כול הבנות מאוהבות בו כולל כמה בנים", הוא אומר ומסמיק בהבעה נבוכה.
"אז הנה משהו חדש, אני לא מאוהבת בו", אני אומרת בקלילות, "וכולנו פה יודעות שאתה גיי, קצת קשה לא לראות".
הוא מגלגל אליי עיניים, לנוכח הציניות המובהקת בקולי.
"אם זה משפר את ההרגשה שלך, ג'ון-ג'ון", אני אומרת בחיוך משועשע, "תמיד רציתי ידיד הומו".
"תודה על השיתוף, ג'יימי", ג'וני משיב בחיוך מזויף.
אני צוחקת וגם הוא. "אבל עכשיו באמת", הוא נהפך לרציני בדקה, "תיזהרי ממנו. הוא רודף שמלות לא קטן, ובשביל שלא תיפגעי עדיף שתשמרי על פרופיל נמוך ותיזהרי מכלבות, יש פה בשפע". ג'ו וליילה מהנהנות בהסכמה, מה שאומר שהוא הספיק להזהיר אותן כשלא הייתי פה.
אני צוחקת, "תודה ג'ון- ג'ון. אני אזהר".
אני מסיימת את התפוח שלי בדיוק בזמן שהצלצול מזמזם דקה ארוכה ומזכיר להיכנס לכיתות.
"איזה שיעור יש לכם עכשיו?", אני שואלת את ג'ו, ליילה וג'וני.
"פיזיקה", ג'ו וליילה אומרות ביחד באנחה.
"ביולוגיה", ג'וני אומר בהתלהבות מזויפת.
"מוזיקה", אני אומרת בחיוך.
"אמן תמותי, מעצבנת", אומר ג'וני.
"מוחעחע", אני צוחקת בהתגרות, "אי אפשר להרוג אותי".
כולנו מתפצלים לכיתות שלנו, ואני הולכת בנחת עד שאני שומעת קול צרוד ומוכר מאחוריי, "לא אמרת לי מה השם שלך".
אני מסתובבת מהר, ושוקלת אם להגיד לו את השם שלי או להתחכם, דבר שיביא להרבה נדנודים, משהו אני בהחלט לא רוצה.
"ג'יימי", אני אומרת מהר, מסתובבת ונכנסת לכיתה כשאני שומעת גיחוך קל מאחוריי.
שיט.