אהבה נשברת- פרק שלישי

זהו השיעור הראשון שלי במגמת מוזיקה ואני די מתרגשת.
אוקיי לא די, המון מתרגשת.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מנגנת ושרה, אבל בעיקר מנגנת. אני מנגנת על גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית, פסנתר וחליל. אני שרה כל הזמן. הרבה אנשים אומרים לי שיש לי קול יפה אבל בחיים לא העזתי לעשות עם הקול הזה משהו גדול.
בדיוק כשהתחלתי להיסחף עם מחשבותיי, נכנס המורה שלנו, מר גאלו. הוא איש שמנמן שלובש חולצת פולו ירוקה עם מכנסים מחויטים כחולים ונעליים שחורות. שערו שחור ומסודר בצורה שאף אחד לא יכול שלא להבחין שמתחילה לו קרחת.
וואו, הבן אדם ממש מזניח את עצמו. והשילובים של הצבעים… בואו לא נתחיל לדבר על זה. אימא שלי מעצבת אופנה אז אפילו אני יודעת לתאם את הבגדים.
מר גאלו התקדם לעבר השולחן והקריא בקול את שמות התלמידים, לא מתייחס לרעש הרב ששרר בכיתה עד שהוא הגיע לשם שלי.
"ג'יימי, ג'יימי קרטיס", הוא קרא.
פתאום היה שקט, פתאום כולם זכרו שיש שיעור.
תבלעי אותי, אימא אדמה.
"זאת אני", אמרתי והרמתי את היד.
"הו, תלמידה חדשה, אני מבין", הוא אמר וחייך חיוך חם ואבהי.
"כן…", מלמלתי במבוכה.
"אוקיי, חברים, קבלו יפה את התלמידה החדשה כאן", מר גאלו אמר בפנייה מתחננת לכיתה והביט בי במבט של "תודה, שאני לא את".
הו יופי, כמה כיף להתחיל את השנה במבטי רחמים מהמורה.
"טוב, נמשיך", אמר מר גאלו, "כדי להתחיל את שנת הלימודים החדשה בכיף, במהלך השיעורים הבאים כל תלמיד יבחר שיר אהוב עליו וישיר אותו וינגן בפני הכיתה. אנחנו ניתן בסוף ביקורת ונתרשם".
"מישהו רוצה להתחיל כבר עכשיו?", שאל מר גאלו והביט בתלמידים ששתקו בלי להוציא הגה אחד מפיהם כולל אני, "טוב, אני אבחר".
"אנדנדינו", ספר גאלו, "סופה לה קטינו".
והצביע עליי.
פאק. ברור שזאת תהיה אני.
אלוהים אם אתה אוהב אותי, קח אותי מכאן בברק. ככה לא התכוונתי לשמור על פרופיל נמוך.
אני מניחה את העיפרון שבידי על המחברת, גוררת את הכיסא לאחור ומתקדמת אל הלוח.
"יש פה במקרה גיטרה קלאסית?", אני שואלת את מר גאלו.
"כן", הוא משיב, "אבל אם את רוצה גם לנגן במסגרת השיעורים, את תצטרכי להביא גיטרה בעצמך".
"אוקיי", אני עונה והוא מביא לי גיטרה.
אני מניחה את הגיטרה עליי, ובזמן שאני מכוונת את האקורדים, אני מבחינה בהארי נועץ בי מבט.
רק זה חסר לי עכשיו, שהוא יבחין בי.
"אני אשיר את give me love"" של אד שירן", אני אומרת ומכחכחת בגרוני לחימום הקול.
על החיים והמוות, אני חושבת ומתחילה לנגן את הפתיחה של השיר.
כשאני שרה, אני לא שמה לב לכלום. לא להארי, לא לחברות שלי, לא למחשבות על אבא שלי ועל האונס שפוקדות אותי כל יום ובמיוחד כשאני שרה שירים של אד שירן.
הכול ריק, רק אני והמוזיקה.
אני בטראנס היסטרי עד שאני מפסיקה ופתאום כל הכיתה מוחאת לי כפיים ואפילו היו כמה ששרקו.
אני מחייכת במבוכה וממלמלת, "תודה" לכל עבר.
אני מגניבה מבט לעבר הארי ורואה שהוא מחייך חיוך קטן ומוחא כפיים.
"טוב", אומר מר גאלו ומוחא כף להשתיק את הכיתה, "זאת הייתה התחלה טובה לשנה".
"ביקורות?", שואל מר גאלו.
לאחר הביקורות וההערות נשמע הצלצול וכולנו אורזים את הדברים שלנו כדי לצאת החוצה.
אני ממהרת החוצה לעבר הדלת לפני שהארי אולי ינסה לדבר איתי, דבר שלא קרה.
להגיד שלא התאכזבתי, זה יהיה שקר.
אני רואה את ג'ו, ליילה וג'וני באים לעברי.
"היי חברים", אני אומרת להם.
"שלום", ג'וני משיב לי וביחד אנחנו יוצאים לאולם.
"תזכירו לי למה אנחנו מתקדמים לאולם?", אני שואלת בבלבול.
"יש עכשיו פגישה עם המנהלת לכל השכבה", ליילה משיבה לשאלתי.
כולנו מתקדמים לכיוון האולם ובדרך אני רואה עוד תלמידים מהשכבה שלי, וואו, אנחנו המון.
כולנו מצטופפים בשורה ומאחורינו הילדים הפופולריים של השכבה, כמה מעודדות וספורטאים.
אני ישבתי בצד ולידי ליילה, ג'ו וג'וני. דיברנו בינינו עד ששמעתי קול צפצפני מאחוריי, "סליחה?"
אני מסובבת את הראש לעיניים כחולות, ראש בלונדיני ופנים מאופרות בהגזמה, "כן?", אני עונה.
"את והחברות שלך יכולות לזוז?", היא אומרת בחיוך מתוק ורשע, "זה המקום שלנו". החברות שלה מצחקקות.
"אה כן", אני אומרת בעצבנות," לא זכור לי שרשום על הכיסאות השמות שלכן".
בשנייה ירד לה החיוך מהפנים על ההתחכמות שלי, "את לא לא תעשי את מה שביקשתי".
אני מחייכת אליה בהתגרות, "נסי אותי".
"פלישיה", קול קרא מאחור, "בואי לכאן".
פלישיה, ככה קראו לכלבה הזאת, הרימה את הראש שלה בהתנשאות ועלתה למעלה במדרגות ושאר השפוטות שלה עלו אחריה.
"אז אני מבין", ג'וני אמר, "שכבר ביום הראשון שלך הסתבכת עם המעודדת הראשית".
"היא המעודדת הראשית?", אמרתי בגיחוך," אולי הכלבה הראשית".
ג'וני צחק ואחריו ג'ו וליילה.
"לה ולהארי יש קטע של פרידה, חזרה, פרידה, חזרה, ממש כמו ג'סטין ביבר וסלינה גומז", אמר ג'וני," אני מקווה שלא תעשי יותר מדי בעיות".
"גם אני מקווה", מלמלתי ובדיוק המנהלת התחילה לדבר.
כשיצאנו מהאולם ג'ו ישר אמרה, "כמה היא חפרה. טוב שלא נרדמתי באמצע".
"לגמרי", אני אמרתי, "הבנתי רק בלה בלה שתהיה לנו שנה מוצלחת ובהצלחה לתלמידים החדשים. למה כל המנהלות צריכות לדבר שנים בשביל לאחל שנה טובה".
"זה הקסם שלהן", אמר ג'וני בציניות וכולנו צחקנו.
הגענו לשער הראשי ואני, ג'ו וליילה נפרדנו מג'וני. "ביי, ג'וני", אמרתי לו וחיבקתי אותו. ככה גם עשו ג'ו וליילה ופנינו שמאלה לעבר הרחוב שלנו.
"נהניתי מאוד היום", אמרה פתאום ליילה.
"גם אני", הסכימה ג'ו.
"ג'וני הזה הזוי אבל אני מחבבת אותו", אמרתי בחיוך.
גם את הזויה", אמרה ליילה," את רואה אותנו מתלוננות?".
"איה", אמרתי. ג'ו וליילה צחקו.
נפרדנו כל אחת לביתה בנשיקות וחיבוקים וכשפתחתי את הדלת היה בית ריק.
לא מפתיע ביחס לזה שאחי בקולג' ואימא שלי עובדת.
נאנחתי והלכתי למטבח להכין לי ארוחת צהריים.