אהבה נשברת- פרק שישי

"היי", הקול הבריטי, הצרוד והמוכר אמר.
"היי", אני מפטירה לו תשובה ויושבת בכיסא.
"מה את עושה פה?", הארי שאל מאחוריי היות והוא ישב בכיסא האחרון.
"משחקת טניס", אני עונה לו בציניות, "מה נראה לך שאני עושה? אני מרותקת".
"אוקיי, את לא חייבת להיות כזאת גסת רוח", הארי אומר בעצבנות.
אני נאנחת, "מצטערת, עבר עליי יום לא כזה מזהיר".
"תספרי לי על זה", הארי אמר בגיחוך מבין.
"למה אתה פה?", שאלתי.
"המאמן ריתק אותי והטיל עליי ללמוד למבחן בפסיכולוגיה כי אם אני אכשל בו, אני אעוף מהקבוצה", הארי אמר בעגמומיות.
"מה?", שאלתי המומה, "זה לא פייר. אתה שחקן טוב, ממה שראיתי".
"תודה", הוא אמר וחייך אליי.
החזרתי לו חיוך קטן במבוכה.
"הבעיה היא שאני לא טוב בפסיכולוגיה ואין מי שיעזור לי ללמוד למבחן", הארי אמר והסתכל עליי במבט מרמז.
"אני?", שאלתי, "אתה רוצה שאני אעזור לך ללמוד? אנחנו בקושי מכירים".
"אז מה?", הארי אמר, "תעזרי לי ונכיר אחד את השני טוב יותר".
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.
"אוקיי", הסכמתי.
"תודה, תודה, תודה", הארי אמר לי בהתלהבות.
לא יכולתי שלא לצחוק מההתלהבות שלו.
בדיוק המורה נכנסה ואמרה לנו שכל אחד יכול להוציא את שיעורי הבית שלו ולעשות אותם עכשיו.
הוצאתי את הספר והמחברת של פסיכולוגיה ופניתי להארי, "בואו נראה איך אתה".
**
במשך השעתיים של הריתוק אני והארי למדנו והוא באמת גרוע. כנראה שיש לי הרבה עבודה לעשות איתו והרבה זמן לבלות.
"אוקיי נגמר הריתוק", המורה אמרה, "אתם משוחררים הביתה".
בזמן שארזתי את דבריי חזרה לתיק שמעתי את הארי אומר, "תודה שעזרת לי. זה לא מובן מאליו".
"בכיף", אמרתי, "אוי אני נחמדה".
"וגם צנועה מאוד", הארי הוסיף.
"נכון, נכון", אמרתי בחיוך.
הארי צחק והצחוק שלו היה צליל ממש יפה.
שיט, אני לא אמורה לחשוב על זה.
"אני צריכה ללכת הביתה", אמרתי בהתנצלות.
"כן, גם אני. את צריכה טרמפ?", הארי שאל.
"אני אשמח", אמרתי בחיוך.
"יופי. בואי", הארי אמר והתקדמנו החוצה לעבר הרכב שלו.
הרכב שלו מפלצתי. זה ריינג'ר רובר שחור, מבריק וגדול. איך הוא יכול לנהוג בכזה דבר?
"זה הרכב שלך?", שאלתי בהלם.
"טכנית זה של אבא שלי החורג", הארי ענה לשאלתי, "אבל הוא מרשה לי לנהוג כשהוא לא משתמש בה עד שאני אשיג מספיק כסף לשלם על מכונית משלי".
"אה מגניב", השבתי ושנינו נכנסנו למכונית.
בזמן שהוא התניע, אני חגרתי והתבוננתי על הרכב מקרוב. הוא ממש מטופח. יש אפילו עץ ריח על המראה הקדמית.
התחלנו בנסיעה והיה שקט עד שהארי אמר, "אז מה הסיפור שלך?"
"מה?", שאלתי בבלבול.
"כאילו למה הגעת לאנגליה ועוד לעיירה הנידחת הזאת?", הארי שאל אותי.
"פה תפנה ימינה", אמרתי, "אה, היו לי בעיות קצת במשפחה ורצינו לפתוח דף חדש במקום אחר".
הארי פנה ימינה והמהם.
"תפנה כאן שמאלה ואחרי זה רק ישר", אמרתי.
במשך הנסיעה היה שקט. היה קשה לדעת אם השקט הוא נעים או מביך. אני אלך על האופציה הראשונה.
"הנה פה", אמרתי והצבעתי לעבר הבית שלי.
הארי עצר את האוטו. פתחתי את החגורה ולקחתי את הדברים שלי.
"תודה", אמרתי להארי.
"שטויות", הארי הפטיר, "זה המעט שאני יכול לעשות על זה שאת עוזרת לי. אפשר שנחליף רק מספרים לפגישה הבאה שלנו?" (זה לא דייט, שובבים שכמוכם- הערת הכותבת).
"כן בטח…", מלמלתי. הגשתי להארי את הטלפון שלי והוא שלח לעצמו הודעה.
"טוב, ביי", אמרתי מהר, "ותודה".
יצאתי בזריזות מהאוטו והתקדמתי לכיוון הבית שלי.
פתחתי את הדלת וישר הלכתי לחלון לבדוק אם הארי הלך. הוא הלך.
פיו, זה היה מביך קצת.
הסתובבתי וראיתי את אחי יושב על הספה ורואה טלוויזיה.
"בן", קראתי בהתלהבות ורצתי לעבר הספה.
בן קפץ ומיהר לקום.
חיבקתי אותו חזק והוא צחק מההפתעה.
"לפחות תחזיר חיבוק, עצלן אחד", אמרתי לו.
הוא החזיר לי חיבוק.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי אותו, "אתה לא בקולג'?"
"נתנו לנו חופש מוקדם כי הייתה תקלה באחת המעבדות הראשיות", בן השיב.
"אימא יודעת שאתה פה?", שאלתי.
"כן", בן ענה, "אמרתי לה. והיא אמרה שהיא לא תהיה בבית הערב כי יש לה פגישה חשובה עם מעצב על והיא לא רצתה שתהיי לבד בבית".
"היא לא תגיע?", אמרתי באכזבה, "טוב לפחות יש לי אותך".
"נכון", בן אמר בפרצוף שובב.
הו לא, הפרצוף הזה לא מבשר משהו טוב.
"מה שאומר, ג'יים אחותי הקטנה והאהובה", בן אמר, "שאנחנו הולכים לעשות מסיבה ענקית הערב ואני הולך להזמין את השכבות הבוגרות מהתיכון שלך".
אוי לא.