אהבה נשברת- פרק רביעי

"ג'יימי", קול קרא, "ג'יימי קומי עכשיו, את מאחרת!"
שיט. בקפיצה שלא הייתה מביישת אף קנגורו קמתי לעבר חדר האמבטיה.
צחצחתי מהר שיניים ושטפתי את הפנים. רצתי לעבר הארון החצי מלא שלי ובדרך נתקלתי בארגז שהיה תקוע.
"אח", מלמלתי, "מה הקטע של הארגז הזה התקוע לי באמצע החיים?"
מיהרתי לעבר הארון ולקחתי שמלה פרחונית, גרביונים עבים, ז'קט ואת כובע הגרב האהוב עליי עם הדפסים מגניבים.
לבשתי מהר את הבגדים, נעלתי מגפיים וחבשתי את כובע הגרב שלי על הראש. לקחתי את התיק שלי ושמתי על הגב, הוצאתי את הפלאפון מהטעינה, לקחתי את הגיטרה שלי ותוך כדי סירקתי את הפוני שלי באצבעות כי אין לי זמן להסתרק עם מסרק אמתי.
שעטתי במהירות הבזק במדרגות ורצתי לעבר המטבח, שם ראיתי את אימא שלי מחזיקה תפוח בשקית ביד אחת וכוס תה עם חלב ביד השנייה, ואת כל זה היא מגישה לי.
"תודה", אני אומרת לה ולוקחת את התפוח ושמה בתיק. אני לוקחת את הכוס תה ומביטה בשעון. 8:00.
עוד עשר דקות מתחיל שיעור ראשון.
"יש סיכוי לטרמפ?", אני שואלת את אימא שלי בפרצוף כלבלב, "בבקשה".
אימא שלי נאנחת וחוטפת את המפתחות של האוטו מהדלפק, "בואי כבר לפני שאני אתחרט על זה".
"יש", אני ממלמלת בניצחון ומתקדמת לכיוון האוטו אחרי אימא שלי.
אנחנו נכנסות, חוגרות ואימא שלי מתחילה לנסוע.
אני מביטה בשעון בידי. 8:05.
עוד חמש דקות. קדימה, אימא, אני צריכה שתיסעי מהר.
בנס אני מגיעה בול בצלצול, פותחת את החגורה, לוקחת את הדברים, נותנת נשיקה זריזה לאימא שלי ויוצאת מהר מהמכונית.
"תודה", אני צועקת לאימא שלי ורצה לכיוון הכיתה שלי.
אני רואה את ג'ו וליילה מחכות ליד הכניסה של הכיתה. הן מבחינות בי ומנופפות לי לשלום ומבט תדהמה מתנוסס על פרצופם.
אני מגיעה אליהם מתנשפת מהריצה. "המורה", נשיפה, "עוד", נשיפה, "לא", נשיפה, "הגיעה?", אני שואלת ועוצמת את העיניים כדי להירגע מהריצה.
"לא", ליילה אומרת, "אבל עזבי את זה עכשיו. מה לעזאזל קרה לך?"
"אני אספר לכן אחר כך", אני משיבה לשאלתה ובדיוק המורה לפסיכולוגיה הגיעה, פתחה את הכיתה וכולנו נכנסנו אחריה.
השיעור התחיל.
**
לאחר שעברו שעתיים של פסיכולוגיה שדווקא די נהניתי בשיעורים האלה, התקדמנו אני, ג'ו, ליילה וג'וני שהצטרף אלינו בדרך לעבר הקפטריה.
"אני רוצה להכיר לכן עוד כמה חברים שלי", אמר ג'וני בהתלהבות.
"אוקיי, ג'ון-ג'ון", אמרתי, "תוביל את הדרך".
נכנסנו לקפטריה ומישהו קרא לג'וני.
"הנה הם", ג'וני אמר לנו, "השולחן שלהם אחרי שולחן הפופולריים".
ג'וני הלך לעבר השולחן ראשון ואחריו ג'ו, ליילה ואני.
כשעברתי ליד השולחן של הפופולריים, לא שמתי לב ומעדתי מרגל שהונחה שם.
"וואו", קראתי ונפלתי בול על התחת והתיק שלי והגיטרה נפלו על הרצפה.
הרמתי את עיניי למעלה וראיתי את כול היושבים סביב השולחן של הפופולריים ועוד כמה אנשים צוחקים עליי ופלישיה אמרה בזדוניות, "אופס" לעברי.
כל כך כעסתי.
אופס? אני אראה לך מה זה אופס.
קמתי בכעס מהרצפה ולקחתי מגש אחד מלא באוכל מאיזה ילד ושפכתי על פלישיה.
פלישיה הלכה אחורה בתדהמה וכולם עצרו את הפעולות שלהם.
"אופס", אמרתי בהתנצלות מזויפת וראיתי את הארי מביט בי.
נתתי לו מבט מאוכזב על זה שהוא לא אמר כלום כשנפלתי ולקחתי את הדברים שלי מהרצפה והמשכתי לשולחן של החברים של ג'וני.
"וואו, את מדהימה", זה היה הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי לשולחן.
"תודה", אמרתי במבוכה לקול החדש שלא זיהיתי.
"אה", ג'וני אמר והצביע על בחורה ג'ינג'ית מתולתלת עם עיניים כחולות, "ג'יימי, תכירי זאת אסטריד".
"היי", אסטריד אמרה לי וחייכה.
"היי", החזרתי וישבתי בשולחן.
"אלו הם אנבת' וליאו", אסטריד אמרה והצביעה על בחורה ברונטית עם נמשים ועל בחור ברונטי עם סייד.
"היי", הם אמרו לי ביחד.
נפנפתי להם כתשובה.
"תקשיבי", אסטריד התחילה לומר, "מה שעשית לפלישיה היה מטורף".
כולם הנהנו בהסכמה איתה.
"אף אחד לא העז ללכלך את הבגדים המעוצבים שלה ועוד מול כולם", אסטריד אמרה.
" כנראה שאני הראשונה וזה הגיע לה", השבתי, "היא שמה לי רגל בכוונה ואני מעדתי בגללה מול כולם. אז החזרתי. אותי לא משפילים ככה".
התחלתי לאכול את התפוח שלי וכולם חזרו לעניינם. בדיוק כשסיימתי לאכול את התפוח אז ג'וני צווח בהתרגשות, "שכחתי להגיד לך ג'יימי, אסטריד, אנבת' וליאו מנגנים כמוך".
"שמענו אותך שרה", אסטריד אמרה בחיוך.
"באמת?", אני שואלת בפליאה, "איך? רק הילדים של מגמת מוזיקה יכלו לשמוע אותי ומר גאלו".
"ילד אחד צילם אותך והעלה ליוטיוב", ליאו אמר לבד בפעם הראשונה, והתברר שיש לו קול די צרוד ומבטא בריטי, כמובן.
פאק.
רק היום השני שלי פה ואני ויראלית כמו נגיף הפפילומה. (פפילומה זה סרטן ברחם היכול להתפשט מהר אם לא מטפלים בו או מתחסנים. אני התחסנתי, כואב אחושקשוקה- הערת הכותבת).
"אתם מנגנים?", אני שואלת אותם.
"אני מנגנת בס ושרה קצת, ליאו מנגן בתופים ואנבת' על הקלידים וגיטרה חשמלית", אסטריד משיבה.
"קול", אני אומרת, "אני מנגנת בגיטרה קלאסית וגיטרה חשמלית, פסנתר וחליל. אני גם שרה".
"טוב", ג'וני נדחף, "עכשיו אתם חייבים להקים להקה".
"זה יכול להיות רעיון טוב", קוראת ליילה בהתלהבות, "ג'יים, את כל כך תיהני מזה".
"אבל אני לא יכולה", אני מוחה, "הארי סטיילס גם ככה הבחין בי כבר. אני לא רוצה להיות מוכרת ממה שאני כבר, זה יחשוף דברים". אני מסתכלת על ג'ו וליילה בתוכחה והן מחזירות לי מבט מבין.
"אילו דברים?", ג'וני שואל בחשדנות.
"סתם, לא עניי-", ליילה מתחילה.
"זה בסדר לייל, אני מספיק בוטחת בהם למרות שהכרתי אותם עכשיו", אני קוטעת אותה.
"אם את מוכנה לזה, ג'יימי", ליילה אומרת, "אז אנחנו תומכות בך".
"כשהייתי בת 15 עברתי אונס ע"י אבא שלי, פול", אני אומרת ובן רגע כל היושבים פוערים עיניים בתדהמה חוץ מג'ו וליילה שכבר יודעות את הסיפור.
"את בסדר?", אנבת' הראשונה שיוצאת מההלם שואלת.
"כן", אני משיבה, "אני הלכתי למפגשים של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, הייתה תקופה שלקחתי תרופה נוגדת דיכאון אבל אני כבר לא לוקחת, וקיבלתי הרבה אהבה מהמשפחה שלי ומג'ו וליילה".
"וואו", אסטריד אומרת, "ידעתי שאת מדהימה".
"תודה", אני ממלמלת במבוכה וצוחקת, "גם את סבבה".
"אבא שלך", ליאו מתחיל להגיד, "הוא עדיין בקשר איתך?".
"לא", אני משיבה נחרצות, "אני דרשתי שהוא יעזוב את הבית כמה ימים אחרי וכשסיפרתי לאימא שלי, היא הייתה מזועזעת וישר הלכה להתגרש ממנו. מבחינתי אין לי כבר אבא".
כולם שתקו וחזרו לאכול.
"אז את עדיין רוצה להקים להקה אתנו, ג'יימי?", אסטריד שאלה והסתכלה עליי.
באתי לענות לה תשובה ובדיוק שמעתי מישהו מכחכח מאחוריי.
"ג'יימי?", הקול קרא, "ג'יימי קרטיס".
"כן?", אני מסתובבת למורה כלשהי.
"המנהל רוצה אותך אצלו עכשיו", היא אומרת.
שיט.
אימא שלי תהרוג אותי.
"אני כבר באה", אני משיבה למורה.
"נדבר על זה אחר כך", אני אומרת לאסטריד, לוקחת את הדברים שלי, קמה ומתחילה ללכת אחרי המורה הזאת לכיוון חדר המנהל.
אני מקווה שהכול יהיה בסדר.