אהבה נשברת- פרק ראשון. תקראו ב"רציתי להוסיף"- זה חשוב.

מכירים את התחושה הזאת שלמרות שיש לכם המון חברים, אתם עדיין מרגישים לבד?
שכל החברים שלכם פתאום לא יאהבו אתכם יותר ויעזבו אתכם וכל מה שקרה לכם בשנים האחרונות יתברר כאשליה אחת גדולה?

זאת התחושה שהרגשתי במשך החצי שנה אחרי האונס.

עכשיו אני מחוזקת ומלווה בשתי חברותיי הטובות, ליילה בצדי הימין וג'ו בצדי השמאלי, לבושה בג'ינס, חולצה רחבה בצבע לבן עם כיתוב כלשהו, מעיל ירוק זית, כובע גרב שחור על שיערי הגלי בצבע חום בהיר המפוזר ומגפיים שחורות, מתקדמות לכיוון שערי התיכון ביום הראשון ללימודים.
כשנכנסנו לתיכון, הדבר הראשון שראיתי הוא נער רזה צווח לי בפנים בהתרגשות, "אעאע, הגעתן!!".
ליילה הייתה הראשונה שהשתחררה מההלם, "כן הגענו, רק מי אתה בדיוק?", שאלה בבלבול.
"אני ג'וני ואני אהיה המדריך שלכם להיום", אמר הנער, "אנחנו יכולים להיות גם חברים, רק איך קוראים לכן?"
"לי ליילה", השיבה ליילה," זאת ג'יימי", הצביעה עליי.
"ואני ג'ו", קטעה ג'ו את ליילה.
"היי", אמרתי וחייכתי חיוך מבויש.
"אל תדאג לה, היא קצת ביישנית. עכשיו תוביל אותנו לסיור בבית הספר, אדון מדריך", אמרה ג'ו בביטחון ובחיוך.
"אוקיי, ג'ו, אחריי", אמר ג'וני והתחיל להתקדם קדימה במסדרון וג'ו אחריו.
"בואי ליילה", אמרתי," שלא נאבד את שני הפסיכיים האלה".
"לגמרי", השיבה ומשכה אותי מהר לכיוון ג'ו וג'וני המתקדמים במהירות בהמשך המסדרון. ג'וני הסביר והצביע בהתלהבות על כל כיתה. אני זוכרת שהיו כיתת אומנות, כיתת פיזיקה, כיתת מחשבים, כיתת פסיכולוגיה וכול שאר המקצועות.
אני לא מבינה מה הקטע בלתת לכל מקצוע כיתה, מה הבעיה ללמוד את כל המקצועות בכיתה אחת רגיל ורק למקצוע הגברה תהיה כיתה אחת בשבילו. כנראה שככה זה פה וזה אומר שג'יימי את חייבת להתרגל. המשכנו בסיור אבל פתאום התנגן הצלצול שהיה צלצול פעמון ישן וצורם, גיחכתי. כנראה שגם פה יש את הצלצול המעצבן הזה ולא רק באמריקה, חה גם אתם סובלים!
"אוף, עוד לא סיימתי להראות לכן את הקפטריה", ג'וני מחה, "צלצול ארור, תקולל!". אני , ליילה וג'ו צחקנו.
"לא נורא, ג'ון-ג'ון", אמרתי בהבעה משועשעת, "אחרי השיעור יש לנו זמן לראות את הקפטריה".
ובנימה זאת התקדמנו לכיתה שלנו שמתברר שכולנו לומדים שם ביחד.