אהבה נשברת- פרק חמישי
אח, כמה שטעיתי.
הגעתי לחדר המנהל ודפקתי על הדלת.
"יבוא", שמעתי את קול הבס של המנהל.
נכנסתי בזהירות וישבתי על הכיסא, כבר יודעת למה זומנתי למנהל.
"נראה לי שאת יודעת למה את כאן", אמר המנהל רוני, "מה שעשית בקפטריה היה לא נאות בכלל".
"המנהל", אני אומרת, "אני יודעת שזה לא היה בסדר זה ששפכתי על פלישיה את המגש אוכל אבל היא שמה לי רגל בכוונה כדי שאני אפול. אני בסך הכול הגנתי על עצמי".
"זה לא אומר שמחזירים לה", המנהל רוני נזף בי, "פשוט מתעלמים. זה שהחזרת לא עושה אותך, הגברת קרטיס, לגיבורה!"
ישבתי בשקט, מחכה לעונש שלי מהמנהל.
"קיבלת ריתוק של שעתיים אחרי הלימודים היום", המנהל רוני אמר לאחר ששתק שתי דקות.
"גם פלישיה מקבלת?", שאלתי.
"על החוצפה הזאת, לא היא לא מקבלת", המנהל רוני אמר בעצבנות.
"מה זה לא פייר", מחיתי, "היא התחילה את זה, גם היא צריכה לקבל ריתוק".
"אם את תמשיכי, הגברת קרטיס", אמר המנהל רוני בשקט, "את תקבלי השעיה של יומיים ולא כדאי לך ליצור רושם לא טוב כבר ביום השני ללימודים!" וסיים בצעקה.
"בסדר", מלמלתי בהבסה.
"יופי, אני שמח שהצלחנו להבין אחד את השני", אמר המנהל, "את משוחררת עכשיו".
קמתי מהכיסא ויצאתי מהר מהחדר.
אני שונאת את פלישיה.
בדיוק כשהלכתי במסדרון לעבר הקפטריה שוב נשמע הצלצול אז פניתי לשיעור הבא שיש לי.
**
"נו ג'יימי איך היה אצל המנהל?", שמעתי את הקול של הכלבה.
מה? היא איתי בשיעור?
היום הזה יכול להיות יותר גרוע ממה שהוא כבר עכשיו?
"בסדר", אני עונה לה בחיוך מזויף.
"שמעתי שקיבלת ריתוק ואני לא", היא קוראת ואחרי זה מצחקקת. גם השפוטות שלה מצחקקות אחריה.
ג'יימי, אל תעני לה. תתעלמי. את לא רוצה לחטוף עוד עונש.
המורה נכנסה ושיעור פיזיקה התחיל.
"יש לכם שיעורי בית בחוברת, עמודים 5-10", אמרה המורה לפיזיקה בקולה הדק.
איזה כיף! שיעורי בית!
קמתי מהכיסא בעצלנות וארזתי את דבריי מהר.
מתה שהיום הזה כבר יגמר. אבל אני לא אלך הביתה מתי שכולם הולכים כי אני חטפתי ריתוק.
במשך השיעור חשבתי האם כדאי להסכים להצעה של אסטריד או לא. מצד אחד אני אוהבת לשיר ולנגן, ולהצטרף ללהקה נשמע רעיון לא רע כל כך, אבל, מצד שני, אני מושכת יותר מדי תשומת לב וזה רק היום השני שלי.
אני לא יודעת מה לעשות.
הלכתי במסדרון עד שראיתי את אסטריד ואנבת' מנפנפות לי.
התקרבתי אליהם, "היי", אמרתי.
"היי", אסטריד החזירה, "איך היה אצל המנהל?"
"חרא", עניתי, "הוא נתן לי ריתוק של שעתיים היום, שעתיים!"
"לא נורא", אסטריד ניסתה לעודד אותי, "תעברי את זה כמו גדולה".
"אז חשבת על ההצעה שלנו, ג'יים?", שאלה אותי אנבת'.
"כן", השבתי, "אבל אני לא יודעת מה לענות".
"נו תסכימי", אנבת' ניסתה לשכנע אותי, "יהיה כיף".
"כן", הצטרפה גם אסטריד, "את תראי שאנחנו נהיה טובים ביחד. נוכל להופיע בכישרונות צעירים, בעוד הופעות, טקסים".
"וואו", אמרתי, "אל תלחיצי אותי יותר".
"נו את מסכימה?", שאלה אנבת' בפרצוף כלבלב.
"זה לא עובד עליי הפרצוף הזה אבל כן, אני מסכימה", אמרתי.
"יש", צעקו אנבת' ואסטריד ביחד באמצע המסדרון.
כל העיניים היו עלינו.
"סתמו, מפגרות", צעקתי חרישית, "כולם מסתכלים עלינו".
"אז מה?", אמרה אסטריד, "אנחנו מקימים להקה".
הן שילבו את הידיים שלהן בשלי בזמן שאני צחקתי, והתקדמנו לשיעור הבא שלנו.
**
אומנות עבר טוב כל עוד אסטריד ואנבת' היו איתי.
הן ממש מגניבות. חשבתי שאחרי שאני אמרתי להן את הסיפור שלי על האונס ועל אבא שלי אז הן יתפסו ממני מרחק כמו שכולם עושים אבל לא הן.
בזמן השיעור צחקנו, צבענו, ולכלכנו אחת את השנייה עד שאיימתי שאני ארביץ להן אם הן ימשיכו.
כן, היה כיף.
כרגע אני מלווה אותם לשער הראשי כי נגמרו הלימודים.
"ביי", אמרו לי ג'וני, ג'ו, אסטריד, אנבת' וליאו.
"בהצלחה, ג'יים", אמרה לי ליילה ורצה לכיוונם של החבורה.
בהצלחה לי.
התקדמתי לעבר כיתת הריתוק.
כשנכנסתי ראיתי את הבן אדם שלא ציפיתי שיהיה שם.
מה הוא עושה פה?
תגובות (1)
אהבתי תמשיכי!