אהבה בילתי אפשרית פרק 8-עם וואן דירקשן
~נקודת מבט קורל~
לקחתי את זאיין לצעד,אני לא יודעת אם אני יכולה להסתכן עוד,אחרי מה שקרה עכשיו ועוד עכשיו הינו בשכונה נידחת בעיר,אם נהיה במקום אחר,לא יודעת אם היה אפשר להסתיר את זה.
"זאיין…"מלמלתי,הוא חיכה שאני ידבר…
"אני..לא יודעת אם נוכל להמשיך ככה…"מלמלתי,מספיק חזק כדי שזאיין ישמע,כל גופי רעד?האם זה הדבר הנכון?
"מה זאת אומרת כך?"שאל זאיין מביט בעיני,לא רוצה להבין מה שאני אומרת.
"כך,להסתתר,זה לט כלכך הולך אתה רואה,עכשיו במקרה יצאנו מזה,פעם אחרת לא היה לי מזל"אמרתי,לא רציתי להגיד את זה,אבל הייתי חייבת..
"את לא רצינית נכון?"שאל
"אני ניראת לך צוחקת?"התעצבנתי
"לדעתי צריך להפסיק את זה עכשיוו,לפני שאני יואהב אותך יותר"אמרתי בלחש מסתובבת ללכת..אבל משהוא עצר אותי,זו הייתי ידו שתפסה בידי,לא מרפה,צמרמורת עברה בגופי הוא משך אותי אליו ומחבק אותי…
"אבל…"מלמלתי
"בלי שום אבל..את דיברת עד עכשיו עכשיו את שותקת ואני מדבר"אמר חד משמעית,למרות שאמרתי שזה בילתי אפשרי משהוא בי רצה שהוא יגיד שזה אפשרי,ושיש תקווה,לא הכל אבוד.
השתחררנו מהחיבוק והתיישבנו על שפת המדרכה.
"אני לא יתן לך ללכת,אולי עכשיו זה ניראה קשה אבל היה יותר קשה כשניפרד,לדעת שאני יותר לא יראה את יופיך,לא לגעת יותר בפנייך,לדעת שאולי תימצאי מישהוא אחר ותחייכי לו את החיוך הזה שלך,זה שחייכת לי ליפני כמה רגעים…"אמר בכלכך הרבה רגש בזמן שהוא מסתכל לתוך עינני וחודר לנישמצי,הוא פירק אותי לחתיכות.
"אבל…"אמרתי והוא שם אצבע על שפתיי.
"אמרתי לך שאני ילחם עלייך,ואני לא הולך לוותר,לא עכשיו,גם אם ניצתרך להסתתר שנתיים מבפפרצי העלוקות האלא..
וגם אפשר להסתמך עליהם שיעזרו לנו מתי שנצתרך"אמר וצמרמות עברה בגופי,מה חשבתי לעצמי?לעזוב את הבנאדם שאני כלכך אוהבת?קפצתי עליו וחיבקתי אותו חזק חזק,והוא גם אותי..
ואז הוא ריסק את שפתיו על שפתי…אחרי כמה דקות התנתקנו…
"אתה יודע שאי אפשר ללכת מחר לים נכון?"הודעתי לו
"דפקא כן,יש חוף די נטוש…אף אחד ךא הולך לשם,אז מחר רק את ואני"אמר וחייך חיוך מתגאה..
"אוקי בוא נחזור לכולם"אמרתי קמתי ומשכתי לו ביד מובילה אותו לכולם..
הגענו,וישבנו כולם במעגל כשכל אחד ליד בן זוגה או בת זוגו ודיברנו עד שהארי סיפר בדיחה..היא לא הייתה מצחיקה אבל הוא צחק מעצמו הוא הפסיק,הוא הביט לצדדים וראה שאף אחד לא צוחק וצבע פניו הפך לצבע עגבניה,הסתכלנו אחד על השני ופתאום כולם התפקעו מצחוק…
"לא מצחיייק"צעק הארי
"אז מתי מתכוננים לריקוד הזה ?"שאל נייל
"מחר בערב זה טוב?"שאלתי
"כן,בטח כי אנחנו בדרך כלל ישנים עד מאוחר"השיב נייל
"אז מחר מעשר עד שתיים עשרה?"שאלתי וכולם הסכימו
"צריך ללכת כבר שתיים וחצי וכדי שנקום מחר עדיף שנישן די מוקדם"לחשתי לזאיין באוזן
"אוקיי..עדיף שנילך כבר מאוחר"אמר זאיין לכולם והם קמו ..
"מחר בתשע סבבה?"שאל זאיין
"סי אמור"(בספרדית)אמרתי ונשקתי לו נשיקה קטנה בפה והלכתי,ניקול נפרדה מלואי ובאה איתי, כל שאר הבנות נישארו אם הבנים,זאיין תפס מונית כי הוא רצה לישון כמו שצריך למחר ואני וניקול הלכנו לקרוא למיכאל …הוא בטח מחפש אותנו…
"איפה ההיתם???"צרח לנו מיכאל…
"אל תישאל"אמרה ניקול וסיפרה לו הכל בדרך הביתה.
"ואפילו כימעט ניפרדנו בגלל זה"אמרתי
"מה??מתי??"שאלה ניקול
"כשלקחתי אותו הצידה…"אמרתי
"אני לא מאמין שאתן חברות של הלהקה הכי גדולה בעולם!!"צעק מיכאל מקפץ.
אני וניקול הסמקנו…"אוייש"גיחך מיכאל.
"טוב הגעתי…ניתראה מחר"אמרתי וחיבקתי את ניקול ומיכאל ועליתי דרך הדלת לבית,הגיע הזמן שאני לא הצתרך לטפס.
"איזה כיףף אין אפ אחד פה!!"צעקתי בבית וקפצתי מאושר.
ציחצחתי שיניים,לבשתי פיג'מה ,שמתי שעון מעורר על 8 והלכתי לישון…
-חלום-
אני עוצמת עיניים ושומעת קולות..
"קומייי"צעק קול "תתעוררי בבקשה"עוד קול צעק,לא הצלחתי לענות.
"תתעוררי,חיי לא היו חיים בלעדיך"אמר קול,רגע זה הקול של זאיין,קול מחוספס,אך נורא שביר.
'אני ערה..'ניסתי להגיד אבל לא הצלחתי …רציתי להראות שאני שומעת אותן אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף.
-סוף חלום-
"טוטוטוטוטוטו"הרעש המעצבן של השעון המעורר…
קמתי כולי מתנשפת בגלל החלום,חלום שהרגיש כלכך אמיתי…
השעה היתה שמונה בבוקר התארגנתי והחלפתי לבגד ים הורוד שלי ומעליו שמתי שמלה לבנה וכפכפים ורודות.
לקחתי קצת פירות ומים לתוך התיק והשעה הייתה שמונה וחצי..
"תוקתוק"דפיקה בדלת …מי זה בשעה כזאתי???
ההמשך בפרק הבא….
תגובות (1)
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך