-אהבה אסורה-

-״אהבה אסורה״-

היי, כתבתי את הפאנפיק הזה על זאיין וליאן, מי שקראה את הסיפור שלי ״מרד נעורים״ תוכל לדעת על מי אני מדברת. רשמתי את הפאנפיק כי הרעיון עלה לי לראש וכדי שתוכלו להנות ממנו.
הדעה שלכם חשובה לי, אם תוכלו להגיד לי מה לתקן ולשפר… זה יעזור לי מאוד!
אני מקווה שתהנו ואל תשכחו להגיב אם נהנתם…

23/7/2011

בוקר רגיל בבית היתומים ״Child" שבדרום לונדון.
הורדתי את הצלחות הריקות משולחן הילדים, בו גם אני אכלתי לפני מספר שנים.
כן, אני גם יתומה… יותר נכון, הייתי….

קוראים לי ליאן, ליאן סטיילס-אני בת 17, גבוהה רזה שיער שחום ארוך וחלק ועיניים כחולות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני במקום הזה, מקום קר ומגעיל, ״בית יתומים״.
הצוות פה אכזרי, לא מספיק כואב כאן לכולם, מתייחסים אלינו כאל זבל, ולמה? כי אנחנו יתומים.
טוב, רובנו… חלק כאן נטושים וחלק יתומים ואחת כמוני, שזו בעצם אני, גילתה השנה שכל המשפחה שלה חיה, וגם היא… חיה בשקר גדול עד היום.

אני לא יודעת למה שיקרו לי, אבל זה לא אכפת לי, אם הורים יכולים לשקר ככה לילדה שלהם, אין שום סיבה לסמוך עליהם… לכן לא ביקשתי פרטים על המשפחה שלי.

עכשיו הייתי יכולה כבר להיות ״בבית שלי״, כי לפי מה שמספרים, אני באה ממשפחה שלא חסר לה כסף, אז אם כך, למה נטשו אותי?.

-התחלה-

לפני כשנתיים, גיליתי שאני בעצם לא יתומה, סיפור עצוב… על הורים שנוטשים ילדים וגורמים להם ל… לא משנה.

הייתי בחצר, הילדים הקטנים שיחקו תופסת, חלק מן הבנות קלעו צמות אחת לשניה, אני ישבתי על הגדר וחשבתי… ״אפשר להפריע לך?״ שמעתי את קולו המוכר של זאיין, ״אתה לא מפריע״ עניתי לו בזמן שהוא התיישב לידי על הגדר, הוא הסתכל עליי והתנשקנו, זאת סתם עוד אחת מהנשיקות שלנו, אבל מיד התנתקתי, אסור ש׳מילה׳, בעלת הבית והמנהלת האחראית על בית היתומים תדע שאני חברה של זאיין, אסור שהיא בכלל תדע שהוא נמצא כאן. ״עוד כמה זמן זה יימשך ליאן?״ זאיין שאל, אני לא ידעתי מה לענות, ״זאיין זה לא תלוי בי, זה יישאר ככה עד שאני כבר לא אהיה תחת השליטה שלה״ הוא ידע שהתכוונתי למילה, ״אני יודע, אבל את כבר משוחררת מפה מכמה סיבות, גם הגעת לגיל וגם את בכלל לא…. את יודעת״ הוא גמגם. ״אני יודעת, אתה יכול להגיד את זה״ עניתי ושתיקה קלה ריחפה בינינו. ״את יודעת מה התאריך מחר?״ זאיין שאל, ״חחח כן אני יודעת, וזה התאריך האחרון שאני אשכח״ עניתי וחיבקתי את זאיין, מחר אני וזאיין ״נחגוג״ שנתיים ביחד, זה נחגוג במרחאות כי אין ממש מה לחגוג, אני תקועה בבית יתומים כל היום והוא עובד בבית שלו, מאכיל את הפרות ועושה מה שחקלאי עושה, אבל תמיד דמיינתי אותי ואת זאיין במרכז לונדון… בעיר הגדולה.

״שנתיים״ זאיין מילמל, ״שנתיים״ חזרתי אחריו- צלצול הפעמון הרועש קטע את ההפסקה של הילדים ובישר לי ולזאיין שעלינו להיפרד. ״אני אראה אותך מחר בשעות הלילה המאוחרות״ זאיין הודיע בעודו קופץ מן הגדר, המשכתי לבהות בזאיין מתרחק, ״אני אוהב אותך״ הוא צעק לעברי, ״גם אני״ אמרתי, אבל את זה הוא כבר לא שמע.

כבר 02:39. זאיין אמר שהוא יבוא בשעות הלילה המאוחרות, וכשהוא אומר את זה הוא מתכוון למקסימום 01:00 לפנות בוקר, כבר התחלתי לדאוג… המון מחשבות התרוצצו בראשי, אולי האב החורג שלו תפס אותו בורח מהבית, כן, לזאיין יש אבא חורג ואמא ביולוגית, רק שאמא שלו עובדת קשה לפרנסתם והיא עובדת מחוץ לעיירה. אביו נטש אותם כשזאיין היה עוד ילד! ולאחר כמה שנים כשזאיין היה בן 13 אמו התחתנה שוב עם ׳אדם׳. לרגע אפילו חשבתי שזאיין שכח, אבל לא האמנתי הוא בחיים לא היה שוכח. לפתע שמעתי קול נפילה, קפצתי ממיטתי ורצתי לחלון, לא ראיתי כלום מלבד את ׳מילה׳ שחיפשה משהו בחוץ, כנראה אני לא היחידה ששמעה את הרעש. ידעתי שזה זאיין, אבל קול הנפילה הבהיל אותי ודאגתי שקרה לו משהו. לאחר כמה דקות ׳מינה׳ התרחקה מהגדר וחזרה לחדרה, לפתע צדו את עייני שיחים שנעו, ראיתי את ראשו של זאיין מבצבץ, גיחכתי ופתחתי את החלון, הוא נכנס ונישק אותי בשפתיים נשיקה מתוקה, ״טיפש, הפחדת אותי״ הטחתי בו, ״למה?״ הוא שאל, ״כי גם איחרת באיזה שעתיים וגם כששמעתי את הנפילה שלך ואת מילה בחוץ כבר הייתי בטוחה שהיא תגיש אותך מחר לארוחת צהריים״ עניתי ״חחח ליאנוש, בחיים אל תדאגי לי, אני דואג לעצמי כדי להיות איתך״ הוא אמר ונשק למצחי.

נסחפנו לנשיקה ארוכה ומתוקה, ואז העברנו זכרונות של השנתיים האחרונות, ואז זאיין הוציא קופסא קטנה מהכיס… הוא פתח אותה ומתוכה ניצנצה טבעת…. זאיין מיהר להרגיע ״חחח אל תדאגי זו לא טבעת נישואים, זאת רק טבעת שאומרת שאנחנו זה לנצח״ זה המשפט ששבר אותי, התחלתי לנשק ולחבק אותו וגם לבכות ביחד איתו, ״חחח למה את בוכה?״ הוא שאל ״כי אתה מקסים, וגם כי…״ עצרתי והסתובבתי אל עבר השידה שהייתה צמודה למיטה, הוצאתי קופסא תואמת לזו של זאיין והוצאתי משם שני צמידים, על שניהם היה רשום – ״Zian Forever"… ״זה מה שאני חושב שזה?״ זאיין שאל, ״זיאן… זה זאיין וליאן במילה אחת״ הסברתי, זאיין הסתכל לי בעיניים ונישק אותי הכי חזק עד שלא היה לי כמעט אוויר, זאיין ענד לעצמו את השרשרת הכחולה מבין השתיים ולאחר מכן ענד לי את הוורודה.

״נשענו על אדן החלון וניסינו למצוא צורות מהכוכבים״…. ״חחח לא יוצא כלום״ אמרתי ״חכי נמצא משהו… רגע מה זה?״ הוא שאל לפתע, ״מה?״ שאלתי, ״זה כוכב נופל״ זאיין ענה, ״תביעי משאלה״… ״גמרתי״ אמרתי לאחר כמה שניות, ״מה ביקשת?״ זאיין שאל, ״אם אני אגיד לך זה לא יקרה!״ סיקרנתי אותו ״נוו רק לי״ זאיין הפציר בי, כאילו יש לי עוד מישהו לספר לו חשבתי, ״ביקשתי שתמיד תהיה פה, שתמיד נהיה ביחד״ אמרתי עוצמת את עייני ומשעינה את מצחי על כתפו, ״ביזבזת משאלה״ זאיין אמר, נבהלתי, ״למה אתה מתכוון?״ שאלתי, ״אנחנו בכל מקרה תמיד נהיה ביחד, עם הכוכב או בלי הכוכב״, התנשקנו… קריאת התרנגול העירה את הילדים בחדרים האחרים, אבל לא העירה אותי ואת זאיין, מהחלום של אותו לילה…