החבר של הבן דוד שלי עונה 2 פרק 7 ♡
השיחה נותקה.
הבטתי בתקרה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
רציתי ללכת לבית של אמא שלי
לחדר הישן שלי
להזיז את הקרש הרופף מתחת למיטה ולהוציא אותו
החבר הישן שלי…אותה חתיכת מתכת שדאגה להשאיר צלקות מחרידות על ידי
אותו חבר שהיה שם
כשאף אחד אחר לא היה אותו חבר שהכאיב לי וגרם לי להתמכר לכאב שלו
רק רציתי למצוה אותו לחזור למנהג הישן שלי
להיכנס לחדרי, להתיישב על הרצפה בפינה ולחתוך
לגרום לדם שלי לצאת החוצה
לגרום לכאב להיעלם גם אם זה
רק לשעה אחת, רק שהכל יעלם!
נאנחתי, הלב שלי מאיט את קצבו.
"איך את?" הארי ירד למטה, "בסדר…" אמרתי, השקר נפלט כבר בהרגל מפי.
"שלום!" לפתע לואי ונייל נכנסו לסלון ואחריהם כולם.
חייכתי אליהם, "מה קורה זוג יונים?" שאל זאין והדליק את הטלוויזיה.
"ועכשיו לנושא חדש ומסעיר!" אמרה, תמונה שלי הופיע על המסך, משומע הייתה לי הרגשה שהכתבה אינה קשורה למערכת היחסים ביני לבין הארי בשום דרך כל שהיא…
"לאחר כל כך הרבה שנים האמת נחשפת, לפני שבוע בדיוק מאי הורן המפורסמת הייתה בטקס פרסי האוסקר של סרט השנה בו אחד מסרטיה כמובן השתתף.
למרבה הצער הגברת הצעירה לא שמה לב ושחכה לכסות כמה צלקות כואבות למראה
וכשאני אומרת צלקות אני מתכוונת לאלו." בלעתי את רוקי, ראשי קדח והגוך השתלט על גופי. לא…זה לא קורה לי..
לא!
התמונה התקרבה אל ידי, חתכים.
"למראה ההפתעה, לאחר כל כך הרבה זמן שמאי נראתה בסר גמור ושהתהילה אינה עלתה לראשה מעולם, חצכים מזוויעים נגלו על ידה.
דבר אחד בטוח, אנו לא בטוחים מה היא סיבת הפגיעה אך משהו בחייה של מסתבך."
כולם הביטו בי, נעצו מבטים בהם, ללא כל הבעת פנים.
כמו תמיד, תהיי ילדה טובה ותשתקי, תחייכי ואף אחד לא ישים לב לכאב שלך
אל תתני להם לראות שאת סובלת…
את חייבת לשקר ולהסתיר
"מאי.." לחש ליאם. הבטתי בהארי אשר נעץ בי מבט מזועזע ומבוהל.
נשפתי באדישות, "את חותכת?" הוא שאל בשקט.
"תגיד לי אתה…" אמרתי בחיוך ציני.
להתגונן, לא לתת לכאב לנצח.
"ממתי?" הוא שאל, "סוד…" אמרתי בעצבנות וקמתי על רגלי, מועדת במקצת ומתיישרת מיד.
עליצי לחדר, מועדת כמה פעמיים ומשתנקת בכל פעם שהפגיעה בבטני נלחצה.
לבסוף הגעתי אל החדר.מתיישבת על המיטה ומביטה ברצפה.
שמעתי מישהו נכנס לחדר, אך לא הרמתי את ראשי.
"מה קרה?" הארי התיישב לידי, מגע ידיו החמה סגופי הקר עורר בי תחושת נחמה ונשיקות שהשאיר על צווארי גרמו לגופי לסמור. אהבתי את המחווה שלו אלי אך לא סבלתי את הסיבה שבגללה עלה לדבר עימי.
"יפה שלי…" הוא לחש, מלטף את פני ומנשק את שפתיי נשיקות חטופות.
נאנחצי בכבדות, "אנחנו יכולים לא לדבר על זה?" שאלתי לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו.
הוא הנהן והתקרב אלי, גורם לי לשכס על הגב כאשר רגלי משתלשלות מהמיטה שלנו, היא הייתה גדולה אך לא מדי, אחרי הכל אני והארי אהבנו לישום מחובקים…
אך המחשבה הייתה על כך שהילדים שלנו ירצו לישון איתנו כאשר אז המיטה אכן הייתה גדולה.
הוא עלה מעלי ונשק לשפתיי נשיקות חטופות.
ידו האחת נחה לצד החזה שלי והיד השנייה נשענה על המיטה.
"מה אני יעשה פה בלעדיך?" לחשתי בעצב, "מה אני יעשה שם בלעדיך? שעה בלעדיך ואני מתחרפן!" הוא ילל, נשכב לידי ומשחק לי בשיער.
"ואתה תבוא לבקר נכון?" שאלתי בעצב, סופת רגשות התחוללה בתכוי והרסה את כולי מבפנים
כל חלק וחלק…
הוא הנהן, מבט שבור לב על פניו.
הוא שיחק בשיערי.
"בא לי למחוק את היום הזה…קרה בו יותר מדי דברים רעים…" לחשתי.
***
דמעות ירדו על לחיי, תחושת קריעה תקפה את גופי ונשמתי צרחה.
הייתי מחובקת בזרועותיו של נייל אשר חיבק אותי בחוזקה. "אני אתגעגע ילדה, בשבילי, אל תעשי שטויות!" הוא אמר, מוחץ אותי עוד פעם אחת.
נשקתי ללחיו.
הוא היה האחרון שחיבקתי.
חוץ מהארי, שהיה נראה מרוחק כל כך, הוא בהה בלוח הטיסות ומבט אטום עטף את פניו הגברים.
התקרבתי אליו לאט, נעמדת לידו מביטה בו, מלטפת את פניו ומוחה את דמעותיו שהחלו לרדת על לחיו היפות.
הוא הסתובב אלי, מבט שבור עפף אותו מאז הנסיעה, הוא התקרב אלי עוד קצת, סוגר גם את המרחק הכי קטן ביננו.
"אני אוהבת אותך, אל תשכח את זה, לא משנה מה יקרה, מה תשמע או מה תקרא, טני אוהבת אות ואני לא אוותר עליך…" לחשתי לו, הוא הנהן, מתרחק ממני מעט, וא הוציא קופסא קטנה בצבע אדום מכיסו, יש כאן שרשרת, קילתי ותי כשהייתי ילד מאבא שלי, אני מבקש מאי, שתענדי אותה כל יום שאני לא נמצא." הוא אמר, מניח את הקופס בידי ומרים את היד האוחזת בקופא לפניו, הוא נשק לטבעת שנחה על האצבע, טבעת האירוסים שהביא לי לפני חודש.
"אני אוהב אותך…." הוא אמר…
הוא התכופף, מנשק את ראקי הילדים ומחבק אותם בחיבוק מוחץ, "אבא אוהב אתכם." הוא אמר.
***
הבטתי בכולם עולים למטוס, הבנים והבנות יחדיו, כולם מלבדי.
הארי הסתובב, מבט של התחרטות הופיע על פניו והוא עמד לחזור לאחור ולפספס את הטיסה את נייל תפס אותו, מושך את הארי הצועק למטוס.
הלב שלי נקרע בתחושת כאב מחרידה, כאילו תלשו חצי ממנו וזרקו אותו לקצה השני של העולם.
מה שלמעשה, באמת קרה, הארי התרחק ממני עכשיו, וככול שהמטוס ממריע גבוהה יותר הלב שלי נצבט חזק יותר…
"את צריכה חיבוק?" קול שאל מאחורי, ג'ורג' עמד שם, מביט בי בחיוך מנחם, עזבתי את ידי הילדים וצללתי לחיבוקו של אחי הגדול, כי פוט אין דבר יותר מרגיע
מחיבוק של אח גדול…
תגובות (7)
תמשכי במהירות:)
תמשיכייייייייייי :)
אני מקווה שאת בסדר עכשיו, אני רוצה להגיד לך שאני לגמרי מבינה אותך,
גם אני עוברת דבר דומה, מקווה שתמשיכי:)
אהעעעעעעעעעעעע אני בוכה תמשיכי עכשיווווווווווווו
ייש כמה חיכיתי !!! מושלם תמשיכי !!
מושלםםםם
התגעגעתי אל הסיפור הזה וסוף סוך אני יכולה להגיב!
נוניייי התגעגעתי!
אני מחכה לפרקקקקקק הבא
את לא יודעת כמה זמן חיכיתי לפרק הזה
אוהבת אליענה
תמשיכי להיות שמחה ולכתוב סיפורים יפים