תחתוני הבוקסר שלי..

הסיפור האישי שלי.
מגיש- ברייק ויליאמס.
למורה- מר בראון.
תאריך- 7.6.11
שם הסיפור- תחתוני הבוקסר שלי.
במהלך החופשה התבקשנו לכתוב עבודה על סיפור אישי שהיה לנו. טוב, אני ברייק ויליאמס, ואני חושב שהסיפור הכי "אישי" שאני יכול לזכור מהחופשה הוא הסיפור על התחתוני.. טוב אני פשוט אתחיל.

כשהתחילה החופשה. אמא שלי לקחה קודם כל אותי ואת אחותי הקטנה- צ'רלי, בת התשע, לקנות בגדים חדשים. וזה באמת משהו מיוחד! כיוון שאמא שלי אף פעם לא קונה לנו בגדים חדשים. רק לפני חג המולד, אולי איזה מעיל חדש או מגפיי שלג. או בעצם בגד בלט לצ'רלי ומדי בייסבול בשבילי.
אבל זהו. את רוב הבגדים שלנו אנחנו מקבלים מהבני דודים שלנו, שגדולים מימני ומאחותי בדיוק בשנתיים. ננסי, בת האחת עשרה; וג'יימס, בן השבע-עשרה.
אבל זה לא משנה כרגע, כי הרגע הנכסף הגיע כשנכנסנו לחנות הבגדים ההיא.
אני לא יודע מה קרה לאמא שהיא החליטה לקנות לנו בגדים, ככה, באמצע השנה! אבל אני יודע שצ'רלי חיכתה לזה יותר מאשר ליום הולדת שלה. (והיא ממש קנאית ליום הולדת שלה)
בכל מקרה, אמא שלחה אותי למצוא דברים שמוצאים חן בעיני בזמן שהיא מחפשת דברים לצ'רלי. הסכמתי והלכתי.
מצאתי כמה חולצות לא רעות וכמה מכנסיים יפים, ואפילו כובע מצחייה עם הסמל של קבוצת הבייסבול שאני אוהד.
כשחזרתי אל אמא (אחרי שמצאתי אותה כמובן) והראתי לה את הבגדים, היא שמה אותם בסל ואז לפתע קיווצ'צ'ה את העור שבין הגבות שלה.
"תגיד לי, איך אתה מתכוון ללבוש את אלו בלי בגדים תחתונים!?"
ואז נזכרתי שבאמת פסחתי על כל נושא הלבנים, וחזרתי למחלקת גברים. למצוא את הקיר שעליו תלויים הגופיות והתחתונים.

כשהגעתי לשם, ראיתי כמה וכמה דוגמאות, אבל חיפשתי תחתונים רפויים. לא האלו הצמודים- שנראים טוב אך ורק על דוגמנים עם קוביות בבטן.
בסוף מצאתי שני תחתונים ר פ ו י י ם שמצאו חן בעיני- על אחד יש דוגמא של משפחת סימפסון ולהבות של אש, ועל האחר אין כלום. רק צבע כחול לא מיוחד במיוחד ועם כפתורים.
כשחזרתי בשנית אל אמא, היא פסלה לי את משפחת סימפסון.
היא טענה שהדוגמא הזאת פשוט נוראית. אני חולק עליה. לא יודע מה איתכם.
אבל היא כבר הייתה בקופה, כך שלא יכולתי כבר למצוא משהו אחר.

אז ככה, נשארתי עם זוג תחתונים יחידים בצבע כחול ולא מעניין. טוב אני רק בן חמש-עשרה, זה לא באמת צריך לעניין אף אחד. או אחת..
(לא אמרתי כלום!)
על כל פנים, יום למחרת נסענו כולם לדודים שלנו. להישאר לישון אצלם. (אבל אלו הדודים מצד אבא, שיש להם חמישה בנים ושתי בנות. הם פשוט מפוצצים ילדים!)
ואם תשאלו אותי. אם לי היו שמונה ילדים, אני בחיים לא הייתי מסכים שעוד שניים יצטרפו לחמולה..
אבל כנראה שדוד ג'ו, אוהב ילדים (וגם סוסים וחזירים. כן, הם גרים בחווה) כך שכנראה שעוד שניים שלושה לא ישנו לו במיוחד.
כשהגענו, המשפחה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות וכמעט מיד התחלנו את הארוחה. (ותאמינו לי, בחיים לא אכלתי נתח של בשר חזיר יותר מדהים מזה שאכלתי אצלם! אולי כי הוא טבעי טבעי ישירות מהחצר שלהם)
כך או כך, אמא ואבא נשארו עוד קצת ואז עזבו. אמא ווידאה שהכל בסדר אצלנו ושלא שחכנו שום דבר באוטו. אחרי כן- הם נסעו.
דוד ג'ו ואישתו- מריה, סידרו לצ'רלי מקום לישון אצל החדר של הבנות, ולי הם סידרו מיטה נפתחת (מזרון על הרצפה) בקומה של הבנים (אתם רואים. הם צריכים- קומה- משלהם מרוב שהם רבים!
רבים, ואני הכי קטן.
הרשו לי להציג בפניכם את הבנים של משפחת המילטון:
הבכור: ג'ון: בן 21.
השני: סקנדר: בן 19
השלישי: פטריק: בן 18 וחצי.
הרביעי: האל: בן 17
והחמישי: רוברט: בן 16 ורבע.
בקיצור- נדפקתי. (וזאת רק ההתחלה)

אחרי שהמקומות שינה הסתדרו, המשפחה לקחה אותנו לרכב קצת על הסוסים שלהם, וזה היה ממש מהנה, בייחוד לצ'רלי, הם הרשו לה ללטף את הסייח שנולד להם לפני חצי שנה.
ואז עזרנו להם לקטוף תפוחים.
אבל הכל הלך כל כך מהר, כי כמעט ומיד ירד החושך.
אכלנו ארוחת ערב יחסית קלה (ביצים, טוסטים, מרק עוף, איטריות ואבטיח) ואז אחרי סשן מקלחות והתארגנות לשינה. הלכנו לישון.
בחיי, התקלחתי אחרון במים קרים וחסרי רחמים, וכשעליתי לקומה של הבנים, חזיתי שוב בקומה הכי מבולגנת בעולם.
אמנם אני בן, ואמור איך שהוא להסתדר עם דברים כאלו, אבל לא רק שהיה שם מבולגן. גם היה שם מסריח.
לא רציתי לבקש מהם לפתוח את הויטרינה של המרפסת כדי שהם לא יחשבו שאני איזו אמא דאגנית, ולכן סבלתי בשקט.
בצעדי גמל נזהרים הגעתי למזרן שלי והעפתי מעליו גרב שמישהו השליך בטעות. לקחתי את הכרית והשמיכה שהביאו לי והתכסתי עד מעל הראש.
אבל בחיי, כמה רעש הם עשו!! אלוהים אדירים! איך אפשר לישון ככה! השעה כבר הייתה אחרי עשר בלילה, (ואני אחד שרגיל ללכת לישון הרבה יותר מאוחר), אבל הספיק לי החושך בחוץ, השמיכה והכרית וכל הפעילו והאנרגיה שעשינו היום, כדי לשכנע את עצמי לישון עכשיו.
אבל זה לא מה שעשו בני משפחת המילטון.
הם רצו וקפצו, והשתוללו והעיפו כריות ושאגו מצחוק ושיחקו בפלייסטיישן בקולי קולות- בקיצור, אם היה לי אקדח. זה היה מעולה באותם רגעים.

לפתע פטריק הבחין בדמות ששוכבת על המזרן, כמו על רפסודה בתוך ים של חפצים- מכוסה עד הראש עם שמיכה (אני); והחליט להשתעשע קצת.
הוא תפס בעדינות את קצוות השמיכה ואז משך אותה בבת אחת. כולי נחשפתי לפני הבנים, לבוש בחולצת טריקו וטרנינג, נתון לצחוקם המלגלג של הבחורים. ובאמת שלא הבנתי מה היה מצחיק.
"היי, ברייק, כבר הולך לישון? אתה לא רוצה לשחק בפלייסטיישן?"
"לא…" מילמלתי והתחלתי לתור אחר השמיכה שלי.
האל קרץ לג'ון והם פשטו על התיק שלי והתחילו להוציא מימנו דברים. ברגע שראיתי את זה- זינקתי לעברם כדי לעצור אותם, יחד עם קריאת מחאה.
אבל זה היה מאוחר מידי- האל שלף מהתיק את כובע הבייסבול שלי.
האל חבש את הכובע ועשה פרצוף כמו של סופרמן. נחרדתי מאוד. הבנים צחקו וקלטו שיש בידיהם יופי של אוצר למשחק כדור-עף.
מצאתי את עצמי- כמו מפגר קופץ באוויר אחרי הכובע המעופף, וכמובן, לא מצליח לתפוס אותו.
לבסוף רוברט פיספס אותו והוא נחת על הרצפה. מיד זינקתי לעברו, אבל גם אז עשיתי שטות..
ברגע שהישבן שלי הזדקר למעלה בעוד פלג גופי העליון מגן קרוב לרצפה על הכובע היקר שלי, הרגשתי שמשהו תופס לי את הגומי של התחתונים. אוי לא..
בחיים לא עשו לי "ווג'י" בעבר, אבל אף פעם לא קינאתי במי שכן עשו לו את זה. ועכשיו אני מבין היטב גם למה.
הבני דודים שלי לא היו רשעים. הכל אצלם נחשב ל-"בצחוק".
כשמישהו שובר למישהו אחר את הרגל- זה בצחוק. כשמישהו דוחף מישהו אחר על קילשון- זה בצחוק.
וגם כשבני משפחה מתעללים בבן משפחה אחר- זה גם בצחוק, אבל הפעם אף אחד לא יוכל להציל אותי. כי זה באמת בצחוק!!
מה לעשות שאני הייתי היחיד שלא צחק?!
כך או כך- מצאתי את עצמי שוב על הרצפה, אחרי שסקנדר הפיל אותי (ואחרי שהייתי חמישה סנטימטרים מעל הקרקע) זוחל, ומחפש מקום להתחבא בו מהגורילות הצוחקות.
רוברט הרגיע את אחיו אחרי כמה שניות כשראה שאני פגוע מאוד.
"היי, נו בחייך, אנחנו מצטערים, זה היה בצחוק!"
אבל זה ממש לא היה בצחוק עבורי. וגם החיוך המפגר של פטריק עיצבן אותי. אבל החלטתי לבלוע את העלבון הפעם וחזרתי למזרן שלי. אבל לא לדאוג. אני לא יצא פראייר.
אחרי המקרה, הם החליטו שבאמת צריך להירגע והלכו גם הם לישון. וזה בדיוק מה שרציתי.
קמתי אחרי שעה בערך, לצליליי הנחירות של הבחורים המזילים ריר על הכריות שלהם, והלכתי בשיא השקט לעבר רוברט. הרמתי מהרצפה את הדבר הראשון שכף ידי תפסה. למרבה הפתעתי- זאת הייתה תרנגולת מגומי. אוקי, מעולה! דחפתי אותה לתוך הפה הפתוח שלו, ותאמינו לי- זה נראה מגוחך לחלוטין.
התאפקתי לא לצחוק, ופניתי להאל.
על המיטה שלו היו תלויות זוג נעלי ספורט. זה הספיק לי. פשטתי מעל כפות רגליו את השמיכה ונעלתי לו את הנעליים. קשרתי לו את השרוכים זה בזה כך שנוצר קשר אחד מרכזי, וכיסיתי אותו בחזרה.
אחר כך פניתי לפטריק.
איכסס… לפטריק הייתה- ז"ין, ק"וף, פ"ה, ה"א. נגעלתי ללכת אליו, אבל גם הוא היה שותף לפשע.
ראיתי עוד קודם, שהאור היה דולק, שהיה לו לצד המיטה בקבוק של קצף גילוח, השתמשי בו כדי לצייר לו על הפנים שפם, זקן וגבה מחוברת. אחר כך לא התאפקתי ועל ראש הבליטה בשמיכה עשיתי כמו קצפת. חה חה חה.. זה מגיע לו.
אחרי פטריק, פניתי לג'ון. תהיתי מה לעשות איתו, ובסוף החלטתי לשים לו לצד המיטה את רוב החפצים הדוקרים שמצאתי על הרצפה. זה יעשה את העבודה. חשבתי, ופניתי לעבר האחרון. סקנדר.
לו מגיע את העונש הכי גדול! ורציתי שזה יהיה דומה למה שהוא עשה לי.
לא היה לי מושג לשום רעיון זדוני, עד שלפתע עליתי על משהו.
פשטתי את המכנסיים שלי, ואחרי שבדקתי שאף אחד לא ער סביבי, הורדתי גם את התחתוני בוקסר הכחולים הרגילים שלי.
נפרדתי מהם בהתנצלות וירדתי לשירותים. נשמתי עמוק והרטבתי אותם לחלוטין בתוך הכיור. אחר כך, בלי לסחוט, העלתי אותם חזרה לקומה של הבנים, מותיר אחרי שביל של טיפות מים, והנחתי אותם לרגע על הרצפה.
עכשיו החלה העבודה המלוכלכת באמת.
עוד לפני הווג'י, ראיתי שלסקנדר יש את אותם הבוקסר כמו לי. כך שזה פעל לי מצויין.
תפסתי בקצוות הבוקסר ופשטתי אותם לאט לאט. משתדל לא להציץ למה שנחשף. קפאתי במקומי כאשר סקנדר השמיע נחירה פתאומית, (שהבהילה אותי מאוד) אבל הפשרתי במהרה וחזרתי למלאכתי.
ברגע שהבוקסר שלו היו בידי, נרתעתי מידי בכדי ללבוש אותם בעצמי, לכן זרקתי אותם מתחת למיטתו, ופניתי לבוקסר הביולוגים והרטובים שלי.
ואז התחלתי להלביש אותם עליו. זה לא היה קל. כיוון שהייתי צריך להרים לו את הישבן כדי לבצע זאת, וזה היה בכלל לא נעים.
אבל בסופו של דבר- המשימה בוצעה, ואני חזרתי ללבוש את הטרנינג שלי- ללא כל תחתון. אמנם זה- אבל הרגשתי באופוריה עצומה. ושום חוסר בתחתונים לא יוכל לערער אותה כעת!
ועכשיו, לפני שמשהו ישתבש- לקחתי את חפציי וירדתי לישון בסלון.
כשהתעוררתי, זה קרה בגלל צווחה מצד ג'ון- שדרך על המוקשים הדוקרים שהנחתי לו.
אחר כך נשמע "בום" מעומעם, וניחשתי שזה היה האל, שרגליו כשלו בגלל השרוכים.
אחרכך היה שקט לשנייה ואז סימפוניית צעקות נחרדות וצחוק מתגלגל. פה ושם נשמעו קולות רקע אחרים, אך לבסוף השתרר שקט. חיוך ענק ושטני התפרש על פני.
צרחה איומה נשמעה מלמעלה שהעירה את דיירי הבית, ואחריה שאגות צחוק שלא ידעו מנוח. תיארתי לעצמי שסקנדר חשב שהוא השתין בבגדיו, כפי שתיכננתי, ואם זה עבד (וזה עבד) אני אפילו שמח שהקרבתי למען הצדק את זוג תחתוני הבוקסר שלי.
סוף.

הערת המורה:
ברייק, גש אלי אחרי השיעור.