תנגן אותה

זונה! את זונה! צעקתי עליה. למה את לא מכבסת? למה את לא שוטפת? את זונה עצלנית כמו האימא המחורבנת שלך! מי השריץ אותך, מי? בטח עכשיו הוא מתאבל על זה. היא הביטה לעברי בעיניים מלאות דמעות וצחקה, "מי שמדבר, תסתכל על עצמך, יא מתרומם, אתה מסתובב דרך קבע עם זין בפה, וזין בתחת. זה גבר זה? אתה לא גבר, אתה מתרומם דפוק מכור לקראק!" להיות מתרומם זו לא בושה, אמרתי לה, ובטח שעדיף להיות מתרומם מאשר לנגוע באחת כמוך. ובקשר לקראק – אל תגעי לי בקראק! הוא שלי! תניחי לו, זונה! "אני לא רוצה את הקראק המחורבן שלך, אתה יכול להשתמש בו עד שתראה תולעים זוחלים לך מתחת לעור, זו לא בעיה שלי. אבל מה עם הילדים שלנו, אבנר? ב-מה הם אשמים שאנחנו כל-כך דפוקים?" הילדים בסדר גמור, זונה בת-זונה, הם עסוקים בקטיף. ואם תגידי עוד מילה מלוכלכת על הבן שלי גלעד או על הילדה דפנה, אני אישית אערוף את הראש המחורבן שלך מהצוואר, ואחרבן לתוכו. כלומר לתוך הצוואר. רק רציתי להסביר את עצמי… הבנת, בת-זונה מזדיינת? הבנת, שרמוטה? "קוס אימא שלך, בן-זונה אוכל בתחת, רק קללות יוצאות מהפה שלך, ואפילו לא קללות יצירתיות. אני הולכת לאימא שלי ואתה תישאר פה עם הילדים הדפוקים שלך. הם לא עסוקים בקטיף, הם מגדלים גראס, ועוד בגיל חמש ושש. אני לא צריכה ילדים דפוקים כאלה. פעמיים היריון של תשעה חודשים, ןתראה איזה חארות יצאו לי. קח את הילדים, לא אכפת לי, גם ככה יש להם פרצוף דפוק כמו שלך. אני הולכת לאימא שלי, ואני אמצא גבר חדש. יותר עשיר, ויותר חכם וחתיך, וזה לא יהיה קשה מדי כשמסתכלים עליך." יופי, לכי! צעקתי אחריה. לכי תחרבני בסיר מזהב, פוסטמה! תלכלכי אותו בחרא שלך. את חושבת שהחרא שלך קדוש? הוא לא קדוש, גברת! אני קדוש ורק אני, ואין איש מלבדי! ויבוא יום בו תיווכחי לדעת את העובדה הפשוטה הזו, שאפילו אילנית דיינו יודעת כבר מזמן! "הו, כמה יפה אתה… כמה גדול יש לך… תן לי לנגוע בשרביט המקודשת שלך…" אה, עכשיו את מבינה? "כן… אתה היחיד…. ואאוו, איזו זקפה…" אייי! בת-זונה מזדיינת מוצצת חרא ואוכלת שפיך! חתכת לי את הזין! אני אתבע אותך במשרד האוצר! את תשלמי כל אגורה על עגמת הנפש הזאת… טוב, די עם הדיאלוג המחורבן הזה, יש לך משהו לשתות? הגרון שלי יבש. "יש לי סודה במקרר." סודה קופצת או מרקדת? "סודה צוהלת." אווו… איזו מתוקה, תביאי נשיקה…