תביאי לי אגס מהמקרר

ערב יום שבת. אחרי מקלחות, כשהשיער עוד קצת רטוב, לבושות בפיג'מה, אמא כבר הלכה לישון וגם אנחנו מנצלות כל דקה חופשית אחת עד שיגידו לנו ללכת לישון; אני ואחותי יושבות על הרצפה בסלון ומשחקות עם הכלבה שלנו. או בעצם מציקות לה. טוב, אחותי יותר מציקה לה.. אני סתם נאבקת בה. זה נורא מצחיק לראות איך האוזניים שלה נפרשות לצדדים בזמן שהיא על הגב, חושפת שיניים ומנסה לנשוך כל יד שתבוא לגעת בה. זה נורא משעשע. אנחנו נהנות מהמשחק, למרות שכל הידיים שלנו מלאות שקעים אדומים מה"ביסים" של הכלבה. אבל זה לא ממש כואב, זה כיף! ואם לכלבה זה כיף, אז זה גם חוקי, כי זאת לא נקראת התעללות.
המשחק גורם לנו לשאוג בצחוק, לצעוק בכאב ואז שוב לצחוק- אבל הוא נקטע כשאבא שלנו, מחדר מחשב, עם מכנסיים בלבד, ומשקפי הקריאה שלו, מבקש מאחותי להביא לו אגס מהמקרר.
"אלה, תביאי לו אגס.." אחותי מיד מעבירה את הפעולה אלי, מנסה לשלוף את ידה מהפה של הכלבה.
"אני לא יכולה להביא לו אגס! כל היד שלי מלאה ברוק של כלבים!" אני מצטדקת בהשתהות.
"אבל גם אני לא יכולה להביא לו אגס! מיצי לא משררת אותי!"
"עלמה, כבר קבענו שהפסקנו לקרוא לה "מיצי". עכשיו זה "קוקשינקס"!"
"אבל קוקשינקס זה קשה לזכור!"
"הנה! אמרת את זה בעצמך!!"
"אבל זה בגלל שעכשיו אמרת את זה!"
"הנה, עכשיו עבר מספיק זמן, תנסי לומאאאאההה!!!" קיבלתי ביס חזק, ואני ממהרת להוציא את היד שלי מהשיניים של הכלבה. אחותי צוחקת, ומתרווחת עם הבטן שלה על הרצפה הקרה.
"זה לא מצחיק!"
"זה כן! כי עשית "אאאאההה!!!" היא ממשיכה לצחוק.
אני נותנת לה מכה קטנה על הראש. זה לא גורם לה להפסיק לצחוק.
"את דומה לקוף ככה, עם היד על הראש" אני מציינת.
"ואת דומה לחזיר!" היא מתחילה לנחור וכמעט נחנקת מהצחוק. גם אני צוחקת עכשיו.
"את יודעת שבמדינות מסוימות אסור לאכול חזיר, בחלק מותר, ובחלק החזירים שם קדושים?"
"מה? לא נכון! זה ככה עם פרה!"
איך שהיא אומרת "פרה" אנחנו מיד נזכרות בבדיחה פרטית ישנה שתמיד אהבנו והיא הולכת ככה: אנחנו מקרבות את הפנים שלנו קרוב ממש אחת לשנייה, עוצמות עיניים, וברגע שפוקחות, גועות:
"מוווו ! ! !" שתינו פורצות בצחוק, ואחותי מתגלגלת מהבטן לגב וצוחקת בלי קול- כשצוחקים בלי קול, זה כבר אומר שהבנאדם בשלב ממש גבוה של "מצב כפית". וזה מתלווה בפנים אדומות, בכי, וכלבה שמיד מזנקת עלייך. או שזה ככה רק עם אחותי.
הכלבה מיד נעמדת על ארבעת רגליה בפיתול נחשוני, ומטפסת על הבטן של אחותי, מנסה לתפוס לה את כפות הידיים. אחותי לא יודעת מה לעשות קודם: לצעוק או לצחוק.
"אלה! תצילי אותי!!" היא בוכקת.
אני מרימה את הכלבה ומזיזה את הרגליים הקדמיות שלה כאילו היא רוקדת. אחותי מחכה אותה ואני מתחילה לשיר.. יחד עם הכלבה, שמנסה לנשוך את הידיים שלי ולהשתחרר.
"*כי.. ב.. בוקר יום א'! הזברה קמה! פשטה את הפיג'מה! מיהרה ולבשה, מכנסיים וחולצה!"
"לא!" אחותי קוטעת אותי ואני משחררת את הכלבה, שמחליטה שדי עם המשחקים והולכת לשכב ליד הקיר "זה "שמלת מלמלה-לה!"
"לא נכון.. השמלה זה ביום רביעי!"
"לא!! זה ביום ראשון!"
"יום ראשון זה בגדים רגילים! ע' הילל לא היה שם שמלה על היום הראשון! אחרת השיר היה משעמם די מהר!"
"אבל השמלה זה החלק הכי טוב! אז הוא צריך לשים אותו על ההתחלה! ביום ראשון!"
"עלמה, את טועה! הזברה לובשת מכנסיים ושמלה! אהה.. חולצה!!"
"הנה! אפילו אמרת בעצמך!"
"את יודעת מה, זברות אפילו לא לובשות בגדים!!"
"אז למה יש להן פסים?"
"כדי שהאריות לא יראו אותן.."
"לא הבנתי.."
"תראי, אריות הם עוורי צבעים, והם בגובה של השיחים. אז.. כשהשיחים והפסים של הזברה נראים אותו דבר באפור ולבן- קשה להבחין מי ומה! את מבינה?"
"אז איך באמת אריות מצליחים לאכול?"
"הלביאות מביאות להם את האוכל"
"ואיך הלביאות מצליחות לתפוס את האוכל?"
"יש להם יופי של אקדח צלפים.."
"אלה! באמת!!"
עלמה מתחילה לעצבן אותי.. אז אני מחליטה לעשות מעשה.
"אני אגיד לך.. הן צדות קודם ברווזים." אני קמה ומתחילה לזחול כמו לביאה לעבר הספה הרחוקה.
"ואז פושטות להם את העור" עלמה מעוותת פרצוף בחלחלה.
"ואז מחפשות שיח עם עלים גדולים, ממלאות את העור ברווז בעלים עד סף פקיעה!" אני כבר נוגעת בספה.
"נכנסות לתוך האגם וצוללות עד שמוצאות גבעול של שושנות מים. תופרות איתו כמו עם חוט את העור בממולא בעלים….!!"
אחותי מרימה את גבותיה במתח. אני תופסת את אחת מכריות הספה.
"ומרביצות להם עד שהם מוכנים לאכילה!!" אני מתחילה במלחמת כריות מול אחותי הקטנה, שמיד קמה גם היא, תופסת כרית ומשיבה מלחמה.
אנחנו צווחות וקופצות, מכות ומכות.. עד שאני פוגעת באחותי, וככל הנראה, השפיץ של הכרית פוגע לה בעין. היא עוצרת מיד ורק "אוו" אומלל נפלט מימנה.
לפני שאני עוד מספיקה להתנצל, היא מיד מתחילה לבכות ורצה לחדר מחשב.
אני רצה אחריה ורואה שהיא כבר הספיקה להתחפר בתוך זרועו של אבא.
אבא מסתובב אלינו ומסתכל עליי ועל עלמה הבוכייה שלא מרפה מהזרוע שלו.
אני כבר רוצה להתחיל להסביר ולהגן על עצמי, אבל אבא הנינוח רק הרים קצת את זרועו התפוסה, הביט בי ושאל:
"הבאתם לי אגס?"
באותו רגע המבטים שלי ושל עלמה מתחברים לשתי שניות, ואז שתינו מתחילות להתפתל בצחוק.