שיער הפוך

1
אבא של מיכה עמד לידו ליד תחנת האוטובוס שתיקח את מיכה מהכפר שבו גדל כל חייו.
"אם רציתי הייתי מספר לך את כל הפרטים." אמר אבא של מיכה. "הדפוק הזה עושה לי טוב."
"מי זה הדפוק הזה?" שאל מיכה.
אביו של מיכה הצביע לשמיים. "שם למעלה, שוכן הדפוק הגדול ביותר. הוא עשה את העולם הזה כמו סלט טחינה עם שוקולד נוזלי. בלי קשר."
"הוא מעלה לך את מפלס העצבים?" שאל מיכה את אביו.
"לא." אמר האב. "אני כבר התרגלתי."
מיכה הסתכל על כל הקמטים הקשים שהרכיבו את פניו של אביו. יום אחד הוא ישאל אותו מה עבר עליו ונתן לו כל קמט וקמט. אבל לא עכשיו. האוטובוס שצריך לקחת אותו לירושלים עוד מעט מגיע.
"אתה בהיי?" שאל מיכה את אביו.
"קצת." ענה האב. "בעיקר בכפות הרגליים."
מרחוק התקרב האוטובוס, אבל אביו של מיכה הקפיא אותו בזמן.
"למה?" שאל מיכה.
"כדי שיהיה לי זמן לתת לך קצת כסף ולתת לך את העצה שקיבלתי מאבי, והוא קיבל אותו מאביו, וכך הלאה."
"ומהי?" אמר מיכה. הוא בער כבר לנסוע משם.
"פשוט." אמר האב. "אל תרד לזונות."
"בסדר." אמר מיכה. "תביא ת'כסף."
"היי, אל תהיה כל כך חמדן." אמר, אבל הביא לו סטפה שמנה. "שים מאתיים בנעל, לשעת חירום."
"היא תהיה מסריחה." אמר מיכה.
"ככה זה כסף." אמר האב. "מסריח."
מיכה הטמין מאתיים בתוך הנעל והסתכל על האוטובוס הקפוא. "אתה יכול לשחרר אותו עכשיו?"
"אתה מתכוון להפשיר. ככה אומרים. בסדר, אם אתה כל כך ממהר לברוח מפה…"
האוטובוס המשיך בנסיעתו, גונח ועצל, מזדחל כמו איזו לטאה מטומטמת.
"תשמור על עצמך, מותק." אמר האב, והאוטובוס עצר ופתח את הדלת הקדמית.
"אשמור." אמר מיכה. "אל תיתן לקנגורו להקיא עליך."
"אל תדאג." אמר האב. "יש לו גם כך זין קטן."
מיכה עלה לאוטובוס ושילם לנהג. ובעוד האוטובוס נוסע והוא מחפש מקום לשבת, האב בכה דמעת פנינה, והטמינה בכיסו.
ובאוטובוס החלונות עשו חגיגה. הם הקרינו בתים, שדות, כבישים, תמרורים, רמזורים ותהלוכה של רוצחים סדרתיים.
"זה בסדר." אמר מישהו ליד מיכה.
"למה זה בסדר?" שאל מיכה.
"למה? אתה לא יודע? כי היא בליבי עכשיו בתוך ליבי, כמו הרבה צללים, כמו הרבה שבילים, כמו עשן."
"היא רק שלך עכשיו?" שאל מיכה. "עכשיו היא בחובך כנוף הרבה עלים, כמי נהר כחולים, עכשיו היא כאן?"
"אהבתיה."
"אתה יודע זאת פתאום?"
"פתאום עכשיו. פתאום היום."
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאל מיכה.
"אני רוצה שתקרא בקול בני האדם, מרחבי אי שם וכל רוחות הים, והגלים. אני רוצה שישמעו גגות העיר והכבישים, הבתים והאנשים, הדממות והרעשים, שישמעו קולי!"
"אני לא קוסם." אמר מיכה.
"ואבא שלך, הוא קוסם?"
"אל תערב משפחה."
בירושלים הוא ירד בתחנה המרכזית והלך ברגל לגן סאקר. הוא חשב שכנראה הוא ימות ביום אחר. חבורה של שלושה בחורים ובחורה אחת קרבו אליו. "היי." קרא אחד מהם. "יש לך חמש שקל?"
"למה?" שאל מיכה.
"פשוט." אמר הבחור. "אין לנו כסף, ולא אכלנו כל היום."
"ואם לא אתן," אמר מיכה. "מה תעשו?"
"נדפוק אותך בתחת!" קראה הבחורה, ופתחה בצחוק משוגע.
"לא רוצה, לא צריך." אמר הבחור. "הרי לא נאכל את המוח שלך או משהו. אנחנו לא קניבלים."
"אין פחד?" שאל מיכה.
"אין יותר כלום." אמר הבחור. "אני איש קש, אני עץ עקום." והם התחילו להתרחק, מגחכים.
"רגע." קרא מיכה. הם נעצרו והביטו בו. הוא הוציא מכיסו חמש שקל וזרק אותו לעברם.
"תודה." אמר הבחור, והרים אותו.
מיכה משך בכתפיו.

2
הם אמנם היו ארבעה. בחור לבן שחור שיער, בחור לבן צהוב שיער, בחור שחור בעל שיער פחם ארוך ומקורזל, ובחורה בעלת שיער חום, ולכולם השיער, שלא כמו למיכה, היה ארוך. הם כבר אספו שקית מלאה במטבעות קטנים, והלכו לשכור סוס. עם הסוס הם יצאו לגן סאקר ורכבו, שרים סרנטות לכמה עשירות שרכבו שם עם סוסים פרטיים. אבל אז צהוב השיער ירד מהסוס, והסוס החל לברוח לעבר סוסה מיוחמת. "תפוס אותו." הם צעקו למיכה שראה הכול. ומיכה, כמו קאובוי מזויין, עלה על הסוס ועצר. "רדוף אחרי השרמוטה." צעק הלבן שחור השיער. ומיכה פתח בדהרה. הוא עשה תעלולים עם הסוס, כל הדרך אל המוות. אבל העשירה המזויינת לא נראתה כמו מתפעלת. לבסוף הוא עצר.
"אתה הקאובוי מהחלל." אמר הלבן שחור השיער למיכה.
"לא מהחלל." אמר מיכה. "מבן-שמן."
"אם ככה עושים בבן-שמן אז קוראים לי חני." אמרה זו שמאז נקראה חני.
"בוא אתנו למסיבת סמים." אמר הלבן שחור השיער. "דרך אגב," אמר. "אני טירן. זו מעכשיו היא חני. צהוב השיער הוא צחי, והשחור שחור הזה הוא אלימלך."
"כן," אמר אלימלך. "אני אלימלך."
",זה מה שאמרתי, מטומטם." אמר טירן. ואז לחני: "חני, זה לא מה שאמרתי?"
"אמרת." אמרה חני.
"רואים?" צעק טירן. "אז תסתמו כולכם את הפה המזויין שלכם!"
"תירגע." אמר מיכה.
"למה?" שאל טירן.
"כדאי לך." ענה מיכה.
"באמת כדאי לך." אמרה חני.
"הלב שלך." אמר צחי.
"לחץ הדם." אמר אלימלך.
"והשפיות של גיא שמש." אמר מיכה.
"בסדר, נרגעתי." אמר טירן. "עכשיו לקחת הרואין!"
"לי מספיק טיים." אמר מיכה. "הרי נובלס אין לי."