שברי זכוכית פרק 2

2
יום הדין הגיע והוא ישב על הכיסא האהוב עליו בגינה רחבת הידיים, שגם הייתה הסטודיו שלו, ולכן הייתה מלאה בציוד ובחלקי ברזל ישנים בכל מקום. וזכוכיות. המון המון זכוכיות. כמעט שאי אפשר היה ללכת על הדשא מבלי לשמוע רעשים של זכוכית נסדקת מתחת לרגליך. כן זה היה יכול להיות מסוכן אבל בגלל זה רק הוא גר שם ולא קיבל כמעט שום אורחים. עד שאמא שלו מכריחה אותו. הוא ישב שם בציפייה מהולה בחרדה. גם אם מדובר במשפחה- היה לו קשה לדבר עם אנשים ולענות על שאלות לא במילה אחת של "כן" או "לא". הוא לא רצה לאכזב אף אחד אז אפילו חפף את שיערו הארוך, אסף אותו בגומייה תעשייתית שמצא על אחד הקנבסים שלו ולבש את חולצת הנסיעות שלו. זאת שהיה לובש כאשר היה נוסע לעיר לבקר את הוריו על מנת לא להבהיל את האנשים ברחוב, מכיוון ששאר החולצות שלו היו חולצות עבודה עם קרעים וכתמי דם מכל תאונות הזכוכית שקרו לו על בסיס יומיומי. חולצה הנסיעות הייתה חולצת טי שירט פשוטה בצבע אפור עם הדפס של עוגי פלצת. מרחוב סומסום כן. הוא קנה אותה בעצמו כאשר עבר בעיר פעם מול דוכן של ילדות בנות 12 שעשו מכירת חצר על מנת לגייס כסף להצלת חיות ימיות אשר נפגעות כתוצאה מהזיהום באוקיינוסים.
"שקנאים, צבי ים, דולפינים, חלזונות ימיים…” ילדה ג’ינג’ית מנומשת צווחה בהתלהבות את הרשימה הארוכה.
"חלזונות?!” לפתע הוא עצר מול הדוכן. אכן מטרה אצילית. הוא הביט מבולבל על הסחורה שהייתה מפוזרת על גבי הדוכן. בין המון שרשראות וצמידים מפלסטיק צבעוני, זיופים זולים של בובות ממותגות ושמלות קיץ, הוא לפתע ראה כתריסר בקבוקי לקים קטנים ונוצצים. הזכוכית אשר אחסנה אותם הבריקה באור היום השמשי והיפה והוא ממש יכל להרגיש כיצד הם קוראים לו לשבור אותם באהבה ולהדביק אותם מחדש באהבה גדולה עוד יותר. הוא החליט בינו לבין עצמו שאפילו לא ישפוך את תכולת הלקים לפני תהליך הריסוק הרי אחרי הכל, מה רע בקצת צבע בחיים? הבנות שמו לב שהוא מתעניין ועטו עליו כמו נשרים טורפים.
"שלוםםם, אפשר להמליץ לך על משהו?”
"האם שמעת על הנזקים העצומים שחברות הנפט גורמות לאוקיינוסים?”
"יש לנו גם דברים של בנים, לא רק הדברים הנשיים שפה.” לחשה אחת מהן כמסתירת סוד בעודה שולפת מתחת לדוכן מכונית צעצוע עם פנסים שבורים. פלסטיק ולא זכוכית. כמה חבל.
"אני רוצה לתרום לחלזונות! תביאו לי את כל בקבוקי הלקים בבקשה" הוא אמר בלי להסס.
היום זה היה יום המזל שלו. נכון, הוא היה יכול ללכת לכל חנות קוסמטיקה ולקנות את כל הלקים שרק עולים בדעתו, אך מה מעניין בזה? הוא אהב למצוא את חומרי הגלם שלו ברחובות ובמקומות לא צפויים. חוץ מזה, ילדות בנות 12 הפחידו אותו הרבה פחות מהמוכרות המאופרות בכבדות שהיו מסתובבות בחנויות בסגנון זה. הן דיברו בקול צרוד והסתכלו עליו תמיד במבט מיני ומטריד. הוא הוחמא אבל הוא גם פחד.
"אווו" צווחה בהתלהבות הג’ינג’ית הקולנית. הוא שיער לעצמו שהיא ראש החבורה "זאת מתנה לחברה שלך? או לילדים? יש לך ילדים?”
"האמת שזה בשבילי. אני עושה יצירות מכל דבר אשר עשוי מזכוכית".
"אה.” תשובתו לא הרשימה אותה כל כך והיא המשיכה ללקוחות פוטנציאלים אחרים. עוד מישהי שמאכזבת ממצבו הרומנטי. אחת מיני רבות. פתאום נשמעה לחישה מאחוריו. הוא הסתובב לאחור ושוב ראה את הילדה עם החיוך המסתורי שהציע לו קודם לכן את המכונית של הבנים.
"אני גם עוסקת באמנות לפעמים. אני אוהבת ללעוס פיסות נייר שאני מוצאת ברחבי הבית ואז להדביק אותן למחשב של אחי הגדול.” חיוכה המטריד התרחב עוד יותר.
"נשמע מעניין. הוא מעריך את האמנות שלך?”
"לא. הוא מרביץ לי ונוהל אותי בשירותים". לפני שהוא הספיק להגיב הילדה דילגה בקלילות ובעליצות לקולבים מאחורה ודגה משם את חולצת הנסיעות המדוברת שלו "אני חושבת שהיא במידה שלך".
"אה לא תודה, אני לא צריך בגדים. רק הלקים יספיקו…"
"תיקח אותה היא תתאים לך בול. חוץ מזה, זאת החולצה האהובה על אח שלי…”
"או והוא הסכים לתרום אותה למען הצלת חיות האוקיינוס, כמה נחמד מצידו"
"הוא לא.” שוב החיוך המטריד.
הוא קנה את הלקים ואת החולצה והוסיף לבנות עוד כמה שטרות, שלפחות כמה חלזונות ינצלו והמשיך לדרכו לביקור מעיק נוסף בבית הוריו.

כעת הוא ישר בחולצת הקוקי מונסטר שלו וקיווה שהוא לא נראה מוזר. אבל בעצם איך נראים אנשים נורמליים? הוא היה שמח להציץ במראה לרגע אך כל מראה שאי פעם מצאה את דרכו לביתו גורלה היה זהה- הוא לא התאפק וניפץ אותן והוסיף אותן ליצירות שלו. צליל רכב חונה קטע את מחשבותיו והוא זינק מהכיסא והחל להתקדם לעבר השאר הלוואי שזה יגמר מהר הוא נשא תפילה קטנה בלבו. ליד השער כבר עמדה סאני, היא נראתה גדולה יותר מאז הפעם האחרונה שהם נפגשנו לפני 3 שנים. היא לבשה חליפה כחולה שהייתה גדולה עליה אך זה היה בכוונה ועל פניה היו משקפיים עם מסגרת אדומה עבה, למרות שהוא מעולם לא ראה אותה עם משקפיים לפני כן. האם העדשות עשויות מזכוכית? תהה לעצמו בזמן שהם חלקו חיבוק קרובים מביך.
"כמה זמן לא נפגשנו! אני לא מאמינה שכאן אתה מתחבא כל הזמן הזה. אז מה זה המקום בו מתרחשת כל הגאונות?” היא הציצה מסביב בהתרגשות ותוך שניות ספורות הפלאפון כבר בידיה על מצב צילום והיא הקליקה עליו בפראות.
"כן אז תלכי בזהירות כי באמת יש זכוכית בכל מקום" הוא הוביל אותה אחריו אל תוך הבית הקטן וכל הזמן הציץ בחרדה על נעלי הסטילטו השחורות הפתוחות שהיא נעלה. פוטנציאל רב לפציעות. אך סאני הייתה גמישה וזריזה ועברה את כל הזבל המפוזר ברחבי החצר במהירות ובנחישות. כשהם התיישבו על יד שולחן המטבח הצהוב והישן היא עדיין לא הפסיקה לדבר.
"מי היה מאמין שהבן דוד הביישן שלי יהפוך לכזה שם חם בעולם האמנות?! ושאני אזכה להיות זאת שמראיינת אותך ראשונה אי פעם, זה הולך להיות מדהים!” היא החזיקה בידו בהתלהבות והוא ראה את הציפורניים הארוכות והמטופחות אשר היו מרוחות בלק שחור. מחשבותיו נדדו שוב אל היום השמשי בו קנה אצל הבנות את כל בקבוקי הלקים הנפלאים הללו, למרות ששם היו רק צבעים כמו ורוד, סגול וכל מיני תערובות של נצנצים. אולי הן לא כל כך מעודכנות אופנתית כמו סאני. גם פטר הסוכן שלו, והחבר הכי טוב שלו ובעצם היחיד שלו, הרים גבה כאשר ביצירה המוגמרת בין כל הזכוכיות היו גם שובלים של נצנצים "אנא הימנע מקיטש, לאון" הוא מלמל בזמנו בטון מתנשא. אבל לפטר תמיד היו הערות. הוא החשיב את עצמו כמבין מספר אחד בעולם בענייני אמנות וטעם של זקנים עשירים ברחבי העולם. אבל לאון אף פעם לא באמת הקשיב לו, מכיוון שכשאשר הוא שקוע בלפרק ולהדביק זכוכית הוא שוכח מדברים כמו אופנה וביקוש בעולם האמנות. כנראה שזה לא נצנצים השנה.
"טוב אז בעולם האמנות קוראים לך מאסטרו הזכוכיות התמהוני. אבל איך קוראים לך באמת?”
התחיל שלב השאלות ממנו הוא כה פחד.
"אבל סאני את יודעת איך קוראים לי" הוא חייך במבוכה.
"כן אבל אני רוצה שתציג את עצמך בפני המעריצים שלך".
מעריצים זה דבר מוזר. ומחייב. הם אנשים שאוהבים אותך ובגלל זה אתה מחויב לתת להם דברים בחזרה. דברים כמו השם שלך.
"אני לאון…” היא הסתכלה עליו במבט מדרבן ומעודד "תמשיך ככה"
"אני לא מחשיב את עצמי כמאסטרו. אני פשוט אוהב בהתחלה לנפץ את הזכוכית ואז להדביק אותה בחזרה. ככה אני עוסק בשתי הפעולות הראשיות אשר מרכיבות את העולם שלנו- הרס ולידה מחדש. בקשר לתמהוני אני מסכים.