שארית גאוותי

"צריך לקלף את העטיפה לפני שאוכלים," היה כתוב על הוופלה המצופה שוקולד, אז הוא קילף את העטיפה. כנראה שזה טעים יותר ללא העטיפה, הוא חשב לעצמו, למרות שהוא מכיר כמה וכמה בעלי חיים שאוכלים עם העטיפה. כולל כרישים ולווייתנים. כשהיא אמרה לו שהוא צריך לקלף את בגדיה כאילו הייתה ביצה, זה היה יותר מדי, הוא לא הסכים. "את לא ביצה, את לא חייבת להיות ביצה, ואף-אחד לא יכריח אותך להיות ביצה," הוא אמר במומחיות ובנחישות. "אבל אתה לא מבין, אדון זלמן, אהבים עושים בעירום, כך לפחות מקובל," "מי קבע?" הוא ירה את משפט המחץ הראשון שעלה בדעתו. "ככה מקובל," "זה לא מקובל עליי, אנחנו נעשה את זה ככה עם בגדים," "אז איך המה שמו ייכנס למה שמה?" "בעזרת כוח המחשבה," הוא אמר. ואז הוא התחיל להרצות לה על כוחה האינסופי של המחשבה בחייו של אדם, וראה שהיא על סף שינה. "אני משעמם אותך," הוא אמר. היא פקחה עין אחת, ועוד אחת, ואמרה "מה פתאום? הדברים שאתה אומר מרתקים מאוד. אבל כשביקשתי זיון לא ביקשתי זיון שכל," "את צוחקת עליי," הוא אמר, "זה בגלל שיש לי קטן," "אבל אין לך קטן, אדון זלמן," "יש לי. אף-אחד לא יודע. זה סוד ביני לבין הבורא. היא הציצה מתחת לתחתוניו. "הוא גדול מאוד, אדון זלמן. אני לא מבינה על מה אתה מדבר. הוא מכובד, עבה וארוך, ואני בטוחה שעם קצת מתיחה הוא ייהפך פנטזיה לכל אישה," "כן, תצחקי עליי," הוא אמר במרירות, "אני זוכר בטיול השנתי, השתנתי בשדה בכריעה כי לא יכולתי לכוון. ילדות קטנות צחקו עליי. אמרו לי שאני כמו בת. עד היום הכאב צורב בנפשי. מטריף את שנתי. לו היה לי גדול – העולם היה יפה יותר," "אבל יש לך גדול, אדון זלמן," "הוא גדול יחסית לקישוא, אבל לא יחסית למקל מטאטא. כן, כך היתל בי הגורל, לקח ממני את שארית גאוותי, את גבריותי, עד שאיני יכול ללכת עירום בציבור,"