רוני וחבריו

פרק א', רוני:

רוני, רוני הוא שמו. אדם חביב ונחמד, אדם שהיה בעצם ילד. או ילד שהיה בעצם אדם. כך או כך, משתמע שהוא היה גם ילד וגם אדם, מה שממקם אותו במין האנושי בגילאים שבין ארבע לעשר, אבל יתירה מזו, הוא היה גם ילד ואדם במובן הרחב של המילים. הוא היה שובב יצירתי ומתוחכם כילד, ואחראי, שאר רוח ובעל יצר הרפתקנות כאדם בוגר. כך או כך נהיה נאמנים לשלשלת האירועים אם נמשיך בסיפורנו ולא נתעכב יתר על המידה בתיאור שתי מילים זוטות אלו.
אם כך, יום אחד רוני בן התשע השתובב והסתובב בין עצי וענפי יער העד שליד ביתו. וכאן תשאלו ובצדק- מה לילד בעל שם עברי כ"רוני" להסתובב בין יערות עד שהם ידועים במרחקם ממקומות שהותם של העברים, ועוד שגם אם אכן יכול להימצא ילד עברי ביערות העד- מדוע הסופר בחר לכתוב דווקא עליו ולא על ילד מעמי הגויים אשר סביבותינו? ותשובת הסופר תהיה שהצדק עם השואלים, והתשובה הפשוטה לשאלה היא ש"רוני" ההוא פשוט שם יפה בעיני המחבר ועבריותו מקנה לו קרבה יתירה ללב המחבר, ואכן אפשר לעשר שמדובר במשפחה חריגה הגרה באחת מארצות הגויים. אך האמת היא שלא מדובר כלל וכלל יער עד, אלא שרוני וחבריו השובבים החליטו לקרוא לו יער עד מתוך חיבה לאותו היער ומתוך הסקרנות הרבה שהוא עורר בהם. בין כה וכה היה ילד ושמו רוני, והיה יער שבו הוא השתובב והסתובב. באותו היום רוני נכנס עמוק עמוק אל תוך היער, הרים הוא ענפים ירוקים ועבים וגם כאלה עבים וירוקים, השחית במגפיו את זקפתם של הדשאים, וכך בעוברו עוד ועוד שכבות של היער, הוא גילה שלא אל לב היער שם הוא פעמיו, כי אותו כבר עבר.
הוא הגיע אל עברו השני של היער, אל "עבר האבדון והשמים התכולים מכל" ומה היה שם? אתם יכולים לתאר לעצמכם: אבדון ושמים תכולים מכל! (מי שלא ניחש נכון שינסה שנית.) כעת יצר ההרפתקנות של רוני פעם בלבו בחוזקה. "האם לקפוץ?" הוא תהה "האם אין זו הרפתקה ראויה?". ואז אחריותו הבוגרת פעמה גם היא בלבו וייסרה אותו הלוך ויסר, הלוך ויסר. "אסור לך!", ואז, כאשר רוני שמע את שתי הפעימות האלו, הוא החליט מתוך שובבות "אני אתאבד אבל לא לגמרי!". והוא החל משלשל את רגליו מתחת לשפת היער ואחז הוא בידיו באדמה. ו… והנה! והנה הפלא ופלא! רגליו מצאו קרקע מוצקה! והנה הרשה הוא לידיו לעזוב את שפת היער, כאשר משקל גופו כבר נשען על האדמה שמתחתיו. והנה הסתובב הוא, ולנגד עיניו השתרע גרם מדרגות מפותל, גרם מדרגות מאדמה המתפתל בשמי התכלת. או אז הוא הבין שזה כלל לא היה "עבר האבדון והשמים התכולים מכל", ועוד יסופר על כך רבות מדוע כתבתי שהיה זה שמו. (כתבתי על כך במקום ההוא כדי שהבאים אחרי רוני לא יטעו, אז אם אתם מעוניינים לדעת, כנראה שלא תדעו עד שתגיעו לשם…) מכל מקום, רוני הולך עכשיו (או לפחות תאמצו את דמיונכם, ותדמיינו, שדמות דמיונית זו הולכת עכשיו) בין חללי השמים תכולים על גרם המדרגות, כאשר יצר ההרפתקנות מפעם בו הלוך ושוב והלוך, ויצר האחריות מרעים עליו את קולו, ומפחיד את לבו העדין האצילי.
ולאחר יום ועוד יום ועוד יום שרוני הלך במדרגות (ואל תשאלו אותי איך היה לו אוכל ושתייה כי על שאלות כאלו ספרי הרפתקאות לא עונים בדרך כלל.) ויצר ההרפתקנות פעם בו הלוך ושוב והלוך, ויצר האחריות הרעים עליו את קולו, והפחיד את לבו העדין והאצילי, הוא בסוף השתעמם, ואז הוא החליט שהוא קורא בקול "יחי המלך! יחי המלך! הלוואי והייתה הליכתי זו תורמת לעולם שבו המלך, מלכו של עולם שולט! הלוואי ולא היתה הליכתי הליכת סרק. הלוואי ולא הייתי כלוא בין רגשות ההרפתקנות והפחד האחראי שלי! והלוואי והייתי עושה משהו משמעותי למען העולם כמו להציל חולי סרטן ממוות, כמו לתרום למחקר רפואי, כמו לעשות הסברה למען לטבעונות!". ואז הוא כל כך הצטער, שבגרם המדרגות הזה הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר משמעותי, כמו ששאר הרוח שלו פיעם בו עכשיו יותר מתמיד, עד שזלגה מעיניו דמעה ועוד דמעה, עד שאלו היו שתי דמעות, והצטרפה עליהן עוד דמעה ועוד ועוד עד שהיה זה בכי, והבכי נמשך ונמשך עד שהיה זה בכי תמרורים, למרות שבגרם המדרגות לא היו כלל תמרורים, כי למעשה אף אחד לא היה בו מלבד רוני האצילי.
ואז הגיעו המלתעות האיומות, שנראו כמו מלתעות ענקיות של כריש, כמו אלו שבלעו את ג'ק ספרו בסוף הסרט השני של שודדי הקאריביים, והמלתעות הענקיות איימו לטרוף את רוני הצנום והמסכן, והייאוש המר והאכזר הרדים את כל תקוותיו של רוני הצנום והמסכן, ורוח נשבה ליד הגרון של רוני, נושאת איתה עלי שלכת עם טעם של מוות, ולבו האצילי של רוני הצנום והמסכן המשיך לבכות על חוסר הישע והמשמעות שבחייו, ואז באה מכשפה שחורה עם אף עקום כמו המכשפה של דורותי, בצבע עור אפרורי על מטאטא בצבע עור אפרורי גם כן, והטילה על רוני כישוף הנקרא "כישוף חוסר הישע" שהפך את רוני להיות חסר ישע, כזה שמרחף בתרדמה עמוקה, ואז המלתעות התחילו להסגר על רוני, ואז הם נצמדו לגרונו של הייצור האצילי לשעבר שהפך כבר לקציצת בשר ללא רוח חיים מלבד ניצוץ קדוש בצורת נשמה, וברגע האחרון… רוני התעורר וגילה שהמכשפה והמלתעות היו רק חלום בלהות. אה! נכון שאני סופר מוכשר? אה! איזה רעיון מקורי היה לי כדי להציל את הגיבור? טוב, אני לא אתגאה בפרי רוחי המעולה, המדהים והמהמם, שאין עליו, למען הסדר הטוב והמשך הסיפור המרטיט אוזניים והמקנח אף. אז רוני שהתעורר מחלומו בהקיץ, נשאר עם תעלומה בידו והיא- איך אטיב לעולם, ואעשה משהו משמעותי בחיי?
והנה מסופו של העולם המשיך רוני הלאה והלאה והלאה, עד שנעלם משדה הראייה, ושם פגש הוא בקתה. הבקתה הייתה נראית מקום חמים ונעים, כמו מקום שדובים חומים נוהגים לשהות בו זה בחברת זה, ולחבק זה את זה, ולהתרפק זה על זה, ולאהוב זה את זה עם לבות ורודים ולהינתן במתנה עם סרטים ופפיונים ורודים. ובקיצור זה היה בית. רק בית מיוחד כמו של דובים וכל מה שאמרתי קודם. נחזור לרוני שעמד מחוץ לשדה הראייה. בגלל שהוא היה אמיץ ועז נפש, הוא החליט בשאר רוח ובגיל תשע לדפוק בדלת, ואז… ואז… ואז הוא חיכה עוד ועוד… ושום קול לא ענה, ואפילו לא היה קול של המים יורדים בשירותים. אז הוא אזר אומץ, שאר רוח וגיל תשע, ופתח את הדלת, והדלת נפתחה! והנה למראית עיניו רוח נשאה נצנוצי אבק זוהרים מתוך הבית, ושטיח שהיו מצוירים עליו דביבונים ברקע אדם נשטח על כל קרקעית הבית, והציפורים צייצו בשמים, והשמש זרחה באוויר, ופסוקים של אחווה ושלם מהתנ"ך צוטטו בפיהם של הזאבים, הכבשים והנחשים ולרוני היה טוב בלב.

פרק ב', הלב:

רוני הסקרן נכנס לבית, והלך לשירותים ורחץ ידיים, והכין לעצמו חביתה ואכל ושתה. ואז הוא הרגיש שלבו האצילי התעייף. הוא הרגיש שלבו מתעייף ומתעייף כמו לב שמתעייף. אז הוא החליט לעשות תרגיל ידוע שעושים כשהלב מתעייף. הוא הלך למיטה ושכב ועצם עיניים. ואז… ואז הוא לא נרדם וליבו רטט, אז הוא התכרבל עוד במיטה ונרדם.

פרק ג', המכשפה:

לא הרחק משם חיה לה מכשפה אמתית. והיא ישבה בחדר אפוף בערפל עם גלגלות של אלפקות מתות וריח של צחנה באוויר, וידיה מששו בתאווה כדור בדולח, וכדור הבדולח הראה מה קורה בבקתה שבו ישן רוני ההרפתקן. מה שהיה מפחיד יותר הוא שמחוץ לבקתתה של המכשפה הייתה מוכנה לה, למכשפה כמובן, עגלה ששני נמרים, שעמדו לרשותה של המכשפה, היו קשורים אליה. לכל הציפורים היה ידוע שהמכשפה רודפת הבצע, כשהיא מוצאת קרבן ראוי , היא משסעת בו את הנמרים הללו עד כלות דם. ובדיוק כשהציפורים ידעו זאת, המכשפה רכבה על העגלה התניעה את המנוע, והרכיבה בטרמפ את הנמרים. וכשהמכשפה הגיעה עם העגלה לבקתת החום והנועם שבה ישן רוני ונכנסה לחדרו, הכל היה נראה כרגיל מלבד זאת שמכשפות יש רק באגדות. ואכן זה סיפור אגדה. ואז… ואז פתאום רוני התעורר. רוני בהה באימה במכשפה המגעילה, והמכשפה צחקה בקול של מכשפות, שדומה לקול של קרפדה. ואמרה "תנשק אותי?". ואז רוחו של רוני התערבבה כולה, והקול הבוגר אמר "מסכנה, היא רוצה קצת חום ואהבה. תנשק אותה!", והקול הילדותי אמר "תברח ממנה סתם מכוערת!" ובסוף הקול השובב אמר, שבגלל שמדובר במקום שמחוץ לשדה הראייה בין כה וכה הגועל שלה לא נראה, ואכן רוני נישק את המכשפה המגעילה.
ופתאום, בלי שרוני ציפה לכך, המכשפה המגעילה הפכה בין רגע לנסיכה יפיפייה, ואמרה לו "בוא נלך לארץ הנסיכות ובנות הים ותתחתן איתי שם!". ואכן רוני הלך איתה לארץ הנסיכות ובנות הים, והתחתן עם הנסיכה שהייתה פעם מכשפה, והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
והנה, ביום הזה של ה"עד עצם היום הזה" רוני התעורר בפראות מתוך המיטה המלכותית ונזכר שעדיין יש לו תעלומה עסיסית בלב, ושלא זכה להיטיב לעולם עדיין, ואין זה יאה לו לשהות בגינוני מלכות בעוד העולם כולו בצרה, אז הוא חזר את כל הדרך ושרק שלוש שריקות וכל העולם התייצב מולו, והוא הוביל את כל העולם לארץ הנסיכות ובנות הים מעבר ליער העד ו"עבר התקווה והשמים התכולים מכל" (כך תוקן שמו) ובית הדובים החם, וכל הדרך שהדריכה אותו הנסיכה היפה וכל העולם חי באושר ובעושר עד האינסוף ומעבר לו.

פרק ד', הצל של רוני:

ועכשיו נספר את סיפורו של חברו של רוני ושמו "הצל של רוני", והכוונה לשם של הסיפור ולא לשם של החבר, וזה הינו השם של הסיפור על שמו של החבר של רוני ששמו "הצל של רוני" ובקיצור "הצל". לצל קראו בשמו המלא "הצל של רוני" מכיוון שהוא היה שפוט של רוני, וקראו לו "הצל" בקיצור מכיוון שהוא היה מאיים מאוד כמו צל גדול שמאיים על נמלה מסכנה, שלא מבחינה בין אור לחושך, ועל זאת יסופר בכתבי הזואולוגיה. בין כה וכה היה הצל ילד רך ונעים שלא הזיק לזבוב, וגם הוא אהב להשתטות ביער העד של רוני. הוא אהב להרים ענפים ירוקים ועבים וגם כאלה עבים וירוקים. הסיפור שלנו מתחיל עוד הרבה לפני שרוני הגיע לעבר התקווה והשמים התכולים מכל, ויש בו כדי להאיר נקודות אפלות הצבועות באפור בסיפורו המסתורי של רוני הגיבור.
יום אחד הצל שתה תה.
יום אחר, וזה היום שבו מתחילה העלילה, הצל הלך וטייל ביער העד. הוא נכנס בסערה ליער ופילח עצים ואבנים מרוב מהירות, ועשה שמות ועקר עצים ממקומם עד שפגש בזבוב, וכידוע הצל לא פגע בזבוב, אז הוא הלך לאט. ובינתיים הצל נכנס כל-כך עמוק ליער עד שלא ידע כיצד לחזור ואפילו לא למקומות בהם עשה שמות, מכיוון שהוא היה יותר שובב מאשר חכם, ואתם יודעים שכשיש שובבות עמוקה לפעמים קשה להתרכז ולפתור מצבים.
או אז עמדה לו שובבותו למעלתו! הוא השתולל, והשתולל, והשתולל, והשתולל, עד שקרן אור זכה וטהורה פצעה מהשמיים התכולים, וממעלה הקרן ירדה פיה טהורה וזכה באומגה עד שהגיעה לקצה הקרן קרוב לאפו של הצל. הפיה פתחה את פיה הטהור והזך לפני שהצל אמר "ג'ק רובינזון", ואז הצל אמר "ג'ק רובינזון", ואז הפיה התחילה לדבר. וזה היה לשונה: "הי". ואז הצל אמר בסבר פנים חמורות ומבט רב משמעות: "הי ממצב?", והפיה אמרה בסבר פנים חמורות עוד יותר "שמשון ויובב, קלאופטרה, סנופקין, ג'ק ספרו, קואזימודו, פוקהונטס, הרמיוני גריינג'ר…" והמשיכה למנות עוד ועוד שמות של כוכבי בידור חוץ מקלאופטרה, עד שהצל נרדם באמצע היער. ובזהירות, בלי שהצל ירגיש, הפיה הזכה והטהורה שלחה אמותיה הזכות וטהורות ונשאה בהן את הצל מעלה מעלה עד משכנה הזך והטהור בעננים.
והנה עבר יום, ועוד יום, ועוד יום, עד שעבר חודש, והצל התעורר, ממלמל שמות של כוכבי בידור. וכשהתעורר, הוא ראה שכל כוכב וכוכב שהוא מלמל את שמו היה ניצב מולו, וכולו התמלא התרגשות. אגב, אני חייב לעצור פה את שטף הסיפור, וכפי שהבטחתי להאיר נקודה אפלה הצבועה בצבע אפור מסיפורו של רוני. ובכן, עבר התקווה והשמיים התכולים מכל היה בדיוק שלושים מעלות למטה מצפון מזרח מהענן שעליו עמד הצל. את אותה נקודה בעבר התקווה רציתי להאיר, והמבין יבין ואין המקום להאריך. מכל מקום נחזור לענייננו. הצל כל-כך התרגש מלראות את הדמויות שתמיד חלם לפגוש עד שהוא בכה בכי רב משמעות. ואז חשכו עיניו. בן רגע כל הדמויות, ואפילו שמשון ויובב הנכלוליים, אמרו בקול אחד "אנחנו כאן בשבילך, אבל רק אחרי שתכין שיעורי בית!". למרבה הצער, הצל לא היה כבר חודש ימים בביה"ס, ולא עשה שיעורי בית, לכן הוא עשה אומגה על קרן האור כמו הפיה, רץ הביתה, הכין שיעורי בית, וחזר לענן בטיפוס על קרן האור. אך הפלא ופלא! הדמויות כבר לא היו שם. "זה היה תרגיל, צלי" אמרה אז הפיה הזכה והטהורה "שלום, אני הפיה של פינוקיו. אני מלמדת אנשים להכין שיעורי בית ולא לשקר." אז הצל קימט מצחו ותהה אודות שאלה גדולה, וכך חשב "אם הפיה מלמדת לא לשקר, איך זה שהיא עבדה עליו עם כל הדמויות הכוכבות?!" והתעלומה לא נפתרה עד עצם היום ההוא.
מכל מקום הצל נשבע לעצמו שכבר לא יכין שיעורי בית לעולם, לא ישמע לפיות זכות וטהורות לעולם, ולא יעריץ אף דמות מכוכבי הבידור. ומרוב ששלל את הדברים הללו הוא הרגיש ריקנות גדולה, והריקנות התפתחה לדיכאון, והדיכאון גרר אחריו מחשבות אובדניות וחוסר משמעות קיומי, עד שניצוץ קדוש בצורת נשמה האיר באור עצום את לבו של הצל ואת כל סביבתו, ובת קול נשמעה מהמקום הכי גבוה ביקום, ואמרה ביחד עם גורנו של הצל "יש לי חזון והוא להיטיב כמה שיותר בעולם, ואני חלק מהעולם, ואני גם למען העולם, אני אדם טוב, הכי טוב שאפשר".
ופתאום כל המחזה והקולות האלו נעלמו והתברר שהכול באמת היה זבוב שלחש לצל את הדברים באוזן בזמן שישן בקרחת היער, ובאמת הצל רק ישן למנוחה ולא היתה פיה ולא היה ענן. ואם אתם שואלים, איך הוא חזר בחזרה הביתה, התשובה היא שרוני הגיבור, האצילי, עדין הנפש ושאר הרוח הלך בעקבות ההרס שזרה הצל בן השבע, ובאחריותו הרבה של רוני הוא עזר לצל לקום, ואז הם הלכו יחד בחזרה לביתו של רוני ושתו תה. והחלום נשאר עמוק עמוק בלבו של הצל.

פרק ה', ג'ק:

לרוני ולג'ק היה עוד חבר ושמו ג'ק ועוד כמה חברים שפנים, ואלפקות, וסוסים ועוד חבורה של חמישה ילדים שובבים שהעריצו את רוני, כולם שפוטים של רוני. מכל מקום הפעם נספר על ג'ק הגיבור. הוא היה גיבור מאוד. היה לו כוח לגבור על מפלצות ענק, ולשסע את מלתעותיו בגרונותיהן של מכשפות, ועוד כאלה דברים שגיבורים הוליוודיים נוהגים לעשות. אך את זה הוא ידע לעשות רק בחלומות. אבל רגע. שכחתי להתמקד בשמו של ג'ק. זהו שם לועזי לשם שינוי. ודי לחכימא ברמיזא. זמבח"ש, ונשאלת השאלה הידועה- מה משמעות החיים? ואת התשובה לכך ג'ק ואני ננסה למצוא בסיפורו של ג'ק. אני יודע שלקחתי על עצמי משא כבד, אך תופתעו לשמוע שג'ק היה נער כבד עוד יותר. ג'ק הוא ילד מגודל. הוא בחור בן עשרים רק שחילוף החומרים אצלו איטי, הוא מרבה לאכול מוצרים שמנים מן החי, ולא הרבה מחילוף החומרים האיטי הזה מגיע למוחו. תעצמו רגע עיניים (אתם יכולים לפתוח סדק כדי להמשיך לקרוא אבל כעיקרון לפחות תדמיינו שהעיניים שלכם עצומות לגמרי…) כעת תדמינו את הפוקימון סנורלקס. עכשיו, בלי לוותר על הממדים העצומים של הפוקימון האימתני הזה, תחליפו את מראה איבריו באיברים אנושיים. הי! תלבישו אותו מהר! או יופי! בדיוק. זה ג'ק. ג'ק, כפי שתיארתם לעצמכם, אינו אוהב להשתובב ביער. למעשה, הוא כלל לא אוהב להשתובב. הוא אוהב הכי הרבה את מיטתו.
יום אחד למרבה ההפתעה ג'ק התעורר! הוא ניסה להתהפך במיטתו, אך ממדי מותניו לא אפשרו לו זאת. הוא ניסה וניסה ולא הצליח. והוא לא הבין מדוע. לא. לא מדוע הוא לא הצליח להתהפך. את זה הוא ידע טוב מאוד. הוא לא הבין מדוע הוא רצה להתהפך. אז עלתה בראשו השאלה הראשונה שהצליח להעלות מאז ששאל עצמו איך מטפסים על המיטה כשהיה בן יום, והשאלה היא- למה אני חפץ בשינוי? והוא לא מצא תשובה. ואז מרוב עצבנות ורטינות על מר גורלו וטעם הארסי קולה של החיים, הוא שאל את עצמו, מה הטעם במנוחה? ומה היא טובה מהחידלון? וגם לכך לא מצא תשובה. ואז הפליגו מחשבותיו כמו אניות קטנות מנייר שמחפשות עלי שלכת להיתקע בהן, ונתקעו בעלי שלכת מתוקים. סעודות שחרית דשנות עם חמאה! שוקולדים! סטייקים! המבורגרים! ועוד כאלו מאכלים שאינם מנת חלקם התמידית של בני תמותה. ואז המשיכו לשוט האניות ונתקעו בעלי שלכת עם טעם של שמפניה שנמזגת לאחר הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים- הרפתקנות, השתובבות, שסיעת גרונם של מכשפות ומפלצות, קרבה למוטות ברזל, ואם ניחשתם נכון ככל הנראה הבנתם שמדובר בחלומות (הקטע עם המוטות ברזל היה מתוחכם מצדי כסופר. אם לו הבנתם כדאי שתשפרו את האי-קיו שלכם. הייתם צריכים לחשוב על זה, שאם אי פעם הוא היה רואה בחורה סביר להניח שהוא היה חולם על בחורות ולא מוטות ברזל, אך מה לעשות שידידנו הסתפק במוטות ברזל של מיטתו בשלב זה בחייו…!! אה!!) ואז הוא הבין את טעם החיים! (לא. לא טעם של ארסי קולה או שמפניה…) טעם החיים הוא לא אחרת מן… ההנאה בכבודה ובעצמה! ואז הבריק במוחו רעיון שמימי. אני רוצה להתהפך כי לא נוח לי! כי אני סובל! כן! הוא הבין! משמעות החיים היא רדיפה אחר ההנאה ובריחה מהסבל! ואז הבריק במוחו רעיון מהחלל החיצון- הוא החליט החלטה אמיצה שהוא רוצה להינות יותר ולסבול פחות.
והנה יום בהיר אחד רוני והצל באו לבקר את ג'ק. רוני האצילי היה כל כך אצילי, עד שהוא הושיט את ידו ללחץ את ידו של ג'ק. ואכן כך היה, שג'ק נענה לחיזוריו של רוני ולחץ את ידו. ואז הצל ראה זבוב ולא פגע בו, ואח"כ גם הוא לחץ את ידו של ג'ק (אם כי בפחות אצילות מזו של רוני זך הנפש). לאחר שלחצו ידיים זה לזה באצילות כלשהי (כשעוצמת האצילות תלויה במי שלחץ את ידו של ג'ק- רוני או הצל) התחיל רוני לספר מעשיה אצילית וחכמה, כזו שנוהגים לספר בבית ועד לחכמים, עם כוסות תה מסוגננות בתבליטים מתוקים, ועם שפמים וכובעים סיניים צהובים. וככל שרוני ממשיך לספר את הסיפור (שהיה מעשייה בעצם, ואני אתאפק ולא לספר לכם מה היא המעשייה כדי שתפתחו את הדמיון, שהרי בשביל זה יש סיפורים לא?) לג'ק התברר עוד משהו על משמעות החיים. משמעות החיים אינה רק לרדוף אחר תענוגות ולברוח מהכאב והסבל, משמעות החיים היא גם להעניק לזולת את ההנאה ולהצילו מסבל וכאב, שהרי המעשייה היתה "אלוהים ברא לביאה ואריה כדי שהלביאה תביא אוכל לאריה וזה מראה על האהבה שבטבע" (סליחה לא התאפקתי.) וככל שהמעשייה עצמה התארכה והתארכה, עלו בראשו של הצל מחשבות ושאלות, והעיקרית שבהן היתה "אם אלוהים כל כך רוצה שתהיה אהבה בטבע למה הוא ברא חיות טורפות ונטרפות?" אבל הוא סמך על רוני האצילי שאם הוא אומר שאלוהים מאמין באהבה כנראה שהוא צודק, שהרי כל החבורה היו ששפוטים של רוני כזכור לכם. וכך התחיל להיפתח לג'ק עולם קסום עם דלת כחולה ושמים מעוננים ושתי ילדות לבושות אדום עם שני בלונים ורודים – עולם האמפתיה, עולם החשיבה על האחר. ומכאן והלך ג'ק השתנה. במקום לישון ולאכול כל הזמן, הוא ישן ואכל כל הזמן, וקרא לצל ונתן לו באדיבות נשיקה ושמינית פרוסת עוגה שכבר לא נכנסה לו לפה כי היתה שם שמינית פרוסת עוגה טעימה יותר. "לזה קוראים אמפתיה" הוא חשב לעצמו גאה במעלליו עם השמינית פרוסה, וניסה לטפוח לעצמו על השכם ללא הצלחה.
מאז שגילה ג'ק את התובנות המרעישות על משמעות החיים, עברו ימים (שניים) ואימא של ג'ק התחילה לדאוג. פתאום פניו של ג'ק לא נראה כתמול שלשום (היה לו קטשופ על השפתיים). אימא של ג'ק חששה שמדובר בדם ולא בקטשופ, ולכן היא כל כך נרעשה שמא בנה עומד לפגוע בעצמו, ומיהרה להזמין פסיכולוג לחדרו של ג'ק החביב.
"שלום" אמר הפסיכולוג.
"הי" אמר ג'ק "בדיוק גיליתי שצריך להיות אמפתיים וצריך לרדוף אחר האושר" מציע לפסיכולוג שמינית פרוסת עוגה בפה מלא בשמינית פרוסת עוגה טעימה עוד יותר.
"תודה, אני אוהב עוגה, אני רואה שאתה מאוד שמן, אז אקח אותה ממך." ולקח את העוגה "קלטתי אותך לגמרי וזו המלצתי המקצועית אחרי הזמן הרב ששהינו ביחד בחדר הזה. כדאי שתגביר את האמפתיה על האגואיסטיות. כתוב בתורה 'ואהבת לרעך כמוך' וזה אומר שהנאה שלך לא יותר שווה מבחינתך מהנאה של מישהו אחר. תתחיל להזיז את התחת ותעשה הסברה למען התרנגולות המסכנות שכל כך מתעללים בהן, או שתעשה התרמות למען ילדים חולי סרטן. ככה תהיה נאמן למשמעות החיים. אני הצעתי. אתה יכול לקבל ואתה יכול לא לקבל. ככה זה בעצות. זה לא דיקטטורה פה. זו דמוקרטיה. רק שתדע שאם אתה לא מקבל, אתה חתיכת זבל, ואני ארדוף אותך כל חייך וארדה בך."
וכששמע זאת ג'ק, הוא הבין איך הוא בילה כל ימיו בריק ובהבל הנפשע, ולא ידע את נפשו ואיך להשתפר, אז הוא החליט להתאבד. הוא בלע שלושה קיסמי שיניים ומת.

פרק ו', ההלוויה של ג'ק:

ג'ק מת וכולם החלו בהכנות להלוויה. אבא של רוני, שהיה מקורב להוריו של ג'ק, הכין את הפרחים, אימא של רוני, שהייתה גם כן מקורבת להוריו של ג'ק, הכינה את הדמעות, ע"י שניסתה לחשוב מה היה קורה אם הבן האצילי שלה היה מת כך פתאום באמצע התמוז (כי היה זה חודש אב והוא קרוב לתמוז), והרי היא לא סבלה את ג'ק. רוני הכין לבבות ארטישוק בטעם מייפל, כדי שיהיה לאורחים מה לאכול ולברך על האוכל לאלוהים, וזה היה גם זכר לגרגרנותו של ג'ק, שהביאה אותו למיטתו ולמיתתו גם יחד. הצל שחט כמה שפנים, אלפקות וסוסים מהחבורה, כי הם הזכירו לו ידידות ואחווה, וכעת היה חלל בלבו, והוא לא היה יכול לחשוב יותר על חברות ואהבה ואחווה ורעות, וגם כדי שיהיה לג'ק חברה טובה בשמים ולא יהיה לבד, ואולי הוא אף ישחט אותם גם בשמים כדי לאכול אותם, אם יחסר לו שם אוכל. ההורים של הצל לא היו קשורים לג'ק אז הם הביאו את המצבה עצמה שתכסה את מקום קבורתו של ג'ק, כדי שאם תהיה תחיית המתים, הוא לא יצליח לקום לתחייה, מרוב שהמצבה תהיה כבדה. אז מי שהתאסף בהלוויה היו הוריו של ג'ק, רוני והוריו, הצל והוריו, כמה ילדים שובבים, וכמה אלפקות, שפנים וסוסים שנשארו בחיים.

פרק ז', הנאום של רוני:

הראשון מבין הדוברים היה רוני. אז פתח רוני האצילי את פיו ובלע זבוב. ואז פיו נשאר פתוח והגה את האות הראשונה מנאומו ומכאן והלך נאם כסדר ואמר "חברי! זהו יום עצוב, שחור משחור, זה היום אנו מציינים את הסתלקותו של ידיד טוב מהחבורה ויתירה מזו- מותם של כמה אלפקות ושפנים חפים מפשע, שלא עשו רע לאיש, חיות טהורות כזוהר הרקיע מזהירות, הנאהבות ונחמדות בחייהם ובמותן, הן היו חלק מהחבורה הקדושה שלנו, חבורת השפוטים שלי, האדמו"ר רוני הראשון, ינוחו חיות אלו על משכבן בשלום.

פרק ח', הסעודה:

ואז כולם החלו לזמר שיר בחרוזים:
ג'ק אתה חתיכת שמן,
כל בשרך יאבד, אמן,
שתייה וכיבוד לאורחים לא השאיר,
התאבד כך ללא גידול ממאיר,
אלוהים,
ממרומים,
החליט להראות לך דרך לצאת מדמדמים,
ואתה נשארת בשלך ללא יכולת להשתנות,
ונגד עצמך הפנת הרבה טענות,
וכך הניצוץ הקדוש בצורת הנשמה שלך זעק,
ואת מיתרי נפשך הוא שחק עד דק,
והמוות התלפף על צווארך מהודק,
ומתת.
כאשר כולם נרדמו בכל השיר והתעוררו לנוכח השורה האחרונה – "ומתת", והחלו לבכות על האלפקות, השפנים והסוסים שמתו. ואז כולם החלו אוכלים בתאווה ובגרגרנות מלבבות הארטישוק בטעם המייפל לזכרה גרגרנותו הרבה של ג'ק מודיסון (זה היה ג'ק אחר שגם מת באותו היום וגם הוא היה גרגרן.). ואז הגיע הפסיכולוג ואמר שהוא לא רק פסיכולוג- הוא גם קאוצ'ר, ומתקשר, ומשחזר גלגולים, ופילוסוף, והילר, ומטפל בגשטלט, וביופידבק, ויועץ פילוסופי, ומטפל זוגי ומשפחתי, וקאוצ'ר זוגי, ומשפחתי, וקבוצתי, ועסקי ותזונתי, ויועץ זוגי, ומקובל, ובודהיסט, ואינדוהיסט, ומזכירה ומטאטא רחובות מסתורי, ואמרו לו כולם פה מלא אחד "בוא, התכבד! עזרת לנו להיחלץ מדרישותיו של פיו של ג'ק. בעזרתך הוא מת בלי שנהרוג אותו!" ואז הוא התכבד, ומילותיו אודות התמחויותיו הרבות נשארו תעלומה נסתרת לכל הסועדים.

פרק ט', השלט:

כאן היה שלט שאומר "זהו פרק ט'".

פרק י', סיום:

זה הסיום של הסיפור. :-)