קייט ואנני פרק א': חברות שכזו

"קיטי-קאט, קומי" אמי לוחשת באוזני. "את לא רוצה לאחר ליום הראשון, נכון?".
אני מתעוררת ומשפשפת את עיני. מתריסי החלון האור מסנוור אותי.
אני מתארגנת ויורדת לארוחת הבוקר בידיעה שלשום מאכל לא יהיה טעם. אמי בשלנית גרועה- אבל אני אף פעם לא אומרת לה את זה, אני שומרת בסוד הכל עד שחוש הטעם לא פועל בצורה תקינה.
יוצאת מהבית כשאני חולמת על האוכל בקפיטריה, חסר טעם אך נראה טוב ליד האוכל מהבית.
כשאני מגיעה לבית-הספר אנני מחכה לי בכניסה כמו תמיד, מושיטה לעברי כריך טעים
ואומרת:" תראי איזה חברה טובה אני, הכנסתי לשם אוכל אמיתי אולי יחזור לך חוש הטעם".
צחקתי ואז ניגשתי אל הכריך, זו הייתה מערכת היחסים הכי מעניינת וקצרה שהייתה לי עם אוכל.
אנני ואני חברות ילדות- מאז שאני זוכרת אני עצמי היא הצחיקה אותי ונתנה לי עצות לגבי בנים, מי כמוה יודעת לתת עצות בנושא הזה. אנני מחליפה חברים כמעט כל שבוע, "כשנמאס מאחד עוברים לאחר"- ככה היא תמיד אומרת. נכנסנו לכיתה והתיישבנו במקומות הקבועים שלנו, אחת ליד השנייה, מכיתה א' זה ככה ועכשיו אנחנו כבר בכיתה י'. כל יום אותו הדבר- מטוסי נייר באוויר, דיבורים, מוזיקה רועשת והחבורה של אנג'לה, מלכת הכיתה, מדברות כולן על השמלות החדשות שקנו לנשף תחילת-השנה. אישית, אני לא ממש חושבת ללכת- אך אנני מכריחה אותי כמו כל שנה ללכת ולהביש את עצמי כל פעם מחדש. בקיצור: אם המסר עוד לא נקלט- יש לי חברה שמטורפת על מסיבות, ריקודים, אהבה ובנים אבל היא הכי אוהבת…

"את שומעת אותי? לרגע חשבתי שאת מעופפת שוב. המורה נכנסה עוד פעם באיחור" אמרה אנני בקול נואש. "מה? אה אוקיי" אמרתי וניערתי את המחשבות מראשי.
"בוקר טוב לכולם, איך היה סוף-השבוע? בעצם לא מעניין אותי" אמרה המורה לפיזיקה שאני כל-כך שונאת-פינגווין, או ככה לפחות אנחנו קוראים לה. שמה האמיתי הוא פני. שיערה קצוץ בצבע חום אפרפר ועיניה גדולות כל-כך עד שכמעט לכולם יש סיוטים מהן. הכי גרוע בה- הוא הטפיל שחי על פרצופה בשלום. מדובר בפלולה שהייתה שם מאז ומתמיד, ומסרבת להיעלם. אני יודעת שאני מדברת עליה כאל מכשפה שקמה לתחייה מהאגדות- היא כן!.
"לפני שנתחיל- הקדמה קצרה על מכניקת הקוונטים. מכניקת הקוונטים היא תורה פיזיקלית המתארת את התנהגות החומר…" וכך היא המשיכה לדבר בקולה הצעקני. כולם שמעו אותו חזק וברור. אך אני הבחנתי בקולה המעצבן אף יותר של ג'ייני פרנק (חברתה הטובה של אנג'לה) אומרת בלגלוג:" היא רוצה לדבר איתנו על מכניקת המה-שמו? קניתי שמלה חדשה וזה יותר מעניין".
ואנג'לה עונה לה באותו קול שטני:" כן, והחלפתי צבע ללק שלי. אני חושבת שזה יותר חשוב מפיזיקה".
שאפתי אוויר לאט, כדי לא לצחוק יותר מידי, והמשכתי להתעסק בענייני. לפתע, אני מבחינה בידה של אנני שמחזיקה פתק קטן וצהוב בידה. כשהגיע אליי פתחתי אותו והתחלתי לקרוא:"גם את שמעת אותן מדברות על שמלות?"
אני לוקחת עט שבקושי עובד ורושמת:" כן, הן חושבות שקניות זה הבסיס לחיים".
"נעלבתי! קניות באמת הן הבסיס לחיים, אבל לפני שניכנס לנושא הזה… אנחנו צריכות ללכת לקניות מיד- לפני שכל השמלות הטובות ייגמרו" אנני כותבת ושולחת בבת-אחת את הפתק אליי.
"טוב, היום אחר-הצהריים נלך לראות מה מצב הקניון" כתבתי.
"כמו כל יום" אנני עונה ומוסיפה סמיילי.
הקניון שנמצא בקרבת מקום מגורינו הוא אהבת חיה, בלשון המעטה. בואו נגיד שזה החבר היחידי שאף פעם לא החליפה.
"הצלצול הגואל!" אמרה אנני בדרכנו לשיעור אנגלית. "את ראית את העב"ם שנמצא לה על הפנים? לרגע אחד חשבתי שאני נשאבת לתוך הדבר הזה. עכשיו באמת אין לי תיאבון, ועוד לא אכלנו צהריים. אין קרמים בשביל זה? פינגווין באמת צריכה קצת טיפול אצל הקוסמטיקאית".
"קצת טיפול? צריך פלוגה שלמה של קוסמטיקאיות מומחות רק כדי לטפל בדבר הזה. רק שתיפטר ממנו כמה שיותר מהר". אמרתי וצחקנו שתינו.
את שיעור אנגלית אינני זוכרת, בטח בגלל העובדה שנרדמתי ואנני לא הצליחה להעיר
אותי בלי שיעירו אותה קודם. אני כל-כך מורעבת שהבטן שלי מתחילה להרעיד את כל הכיתה.

כשהגענו לקפיטריה, הגעתי לגן-עדן. בשקית שאימי הביאה לי, מצאתי קאפקייקס מאוד גדולים. אך
במקום לאכול אותם… "סוף-סוף אמא שלך הכינה לך משהו אכיל?" אמרה אנני
"לא, זה לא בשביל לאכול. תראי איזה משחק טוב זה" אמרתי והתחלתי לכדרר את קאפקייקס על הרצפה. זה כל-כך קשה עד שאפשר לשחק איתו משחקים שאי אפשר לשחק עם אף אוכל אחר.
אנני צחקה. "יש! המבורגר! הוא נראה כל-כך טעים. מה אני אקח קודם?" הרעב דיבר מתוכי.
"טעים?" אמרה אנני. "את באמת מתכוונת לאכול את גוש השומן הזה? יותר מידי קלוריות. אסור לנו להשמין לפני המסיבה הכי חשובה בשנה ובכלל בחיינו!".
"את אומרת את זה כל שנה" אמרתי.
"ואת אוכלת כל שנה את ערימת הקלוריות הזו ואז אני לא מוצאת שמלה שתעלה עלייך כמו שצריך" אמרה אנני בקול הכי רציני שאי פעם שמעתי אותה.
"לפחות אני לא אוכלת עלים כמוך" אמרתי ושמתי עוד קצת מכל דבר אפשרי.
"לפחות עלים לא משמינים ברמה של הג'אנק-בורגר הזה" ענתה בבוז, זרקה את הצלחת שלי לפח
וגררה אותי לאזור ה"ארנבות" (הכינוי שלי לכל אוכלי הירקות למיניהם).
לאחר מסע מייגע במזנון האוכל עם אנני, התיישבנו בשולחן שהיה ריק. הרגשתי מבואסת, אולי זה בגלל שהיו לי בצלחת רק 5 עגבניות, חסה אחת והרבה מלח. זה נראה לי מובן מאליו שאנני היא הטיפוס הדיאטטי.

בשיעור הרביעי היה שיעור אומנות. ניסיתי להיות אומנותית ולצייר את ההמבורגר שאנני מנעה ממני לאכול, אך זה בסוף היה נראה כמו המבורגר הגומי במטוס. המורה נטלי תמיד משבחת אותי. היא מורה יפהפייה בעלת שיער אדום ועיניים כחולות עמוקות יותר מהים. נטלי היא המורה שאני הכי אוהבת, היא הכי מבינה את התלמידים.
בשיעור החמישי והשישי (לקראת סוף היום)- שחררו אותנו בעקבות כך שהמורה חולה בדלקת ריאות נוראית שאני מאוד מקווה שתהרוג אותה, ולא יכולה לבוא. שכבתי על הדשא הצונן של בית-הספר (זהו המקום הכי אהוב עליי בגלל השקט) ושקעתי במחשבות כמו שאני שוקעת תמיד. "איפה את? אני שעות מחפשת אותך" אמרה אנני, מחזיקה שתי כוסות של משקה דל-שומן ומתקרבת לעברי. ככה אני מכירה את אנני. לפתע, אני רואה מאחורי אנני את…
"זה לא הילד החתיך הזה שאנחנו רואות כל הזמן ברחבי בית-ספר?" אמרה אנני כאשר הסתובבה. "מעניין אם החבר שלו פנוי, ומאיזה שכבה הוא, ואם החבר שלו פנוי. קייט? קייט, את פה?" היא מנופפת את ידה מול עיניי, אך אני לא מגיבה. מבטי קפא למראה הילד הזה. אף פעם לא ידעתי את שמו אך אני זוכרת אותו- כל שנה אני רואה אותו בטקסים או סתם משוטט לו בבית-הספר. ובשנה שעברה, כשעברנו דירה, הוריו תמיד באו לבקר והוא הצטרף אליהם, תמיד מחזיק מאכל שאימו הכריחה אותו להחזיק בזמן שהיא אמרה שלום להוריי. אפילו כמה פעמים ראיתי אותו משוטט בקניון כשהלכתי נגד רצוני עם אנני- בשביל מה יש חברים?. אך הפעם- זו הפעם הראשונה שבאמת הביט בעיניי. עיניו המסתכלות עליי ממש מדברות אליי, או שזה סתם הדמיון הפרוע והמאוהב שלי. עיניו ירוקות ממש, ושיערו החום מתנפנף ברוח כמו בסרטים. לעזאזל, למה לא אכלתי את ההמבורגר? אני עכשיו הוזה דברים. אני מקווה שהוא באמת מבחין בי, וזו לא רק אני מדמיינת. "קיייייט! את שומעת אותי? מישהו בבית?" צעקה אנני פתאום, ורק עכשיו אני שומעת אותה.
"מה את רוצה? אסור לילדה לעופף?" אמרתי.
"לא כל עוד אני מדברת!" אמרה אנני בהתנשאות. "עכשיו בואי- צריך ללכת לקניון. יש לנו הרבה לשפר אצלך".
"אוי לא…" נאנחתי ויצאנו.
יצאנו משערי בית-הספר ונסענו לכיוון הקניון על האופנוע הסגול של אנני.

הגענו לקניון. וואו, כמה זמן לא הייתי שם. פעם ראשונה שאני רואה את הקומה הרביעית שלו- היא הייתה בבנייה כל-כך הרבה זמן. נכנסנו לחנות והתחלנו למדוד. בואו נגיד ששם לא היו חסרים בגדים ושמלות: מירוקות שמחות וצבעוניות בולטות לעין, ועד שמלות חומות וסגולות השומרות יופי נסתר כזה. אנני אספה את שיערה, שמה את ידיה על מותניה ואמרה:" בואי, יש לנו הרבה עבודה פה".
היא חיפשה בכל מקום שמלות, ומכל אגף אפשרי זרקה לידיי עוד שמלות- כולן שונות ומשונות ולכל אחת יופי משלה. שמתי את כל השמלות בעגלת סופר שמצאתי ליד מדפי הנעליים.
"קחי את זו, ויש את זו… ואולי גם יהיה לך יפה בזו" אנני מעמיסה עליי עוד שמלות, עד שמפלס השמלות מכבידות עליי מלראות את הדרך, "ועכשיו למדידות!" עיניה המתלהבות זהרו פתאום.
הלכנו לתאי- המדידה, נכנסתי והתחלתי למדוד. ניגשתי לשמלה הראשונה: שמלה ורודה עם חגורת פפיון שחור, ממש שמלה שמתאימה לאנני, אבל מדדתי בכל זאת ויצאתי החוצה.
"יפה, אבל יש יותר יפות בשבילך…" עיקמה את שפתיה והצירה את עיניה. לפתע נשמעה שריקת אהדה מהכניסה לחנות. זה היה הילד הזה והחבר הכי טוב שלו, למה הם חייב להיות פה?.
"אבל ניראה שמישהו אוהב את מה שהוא רואה, לכי אליו" היא חייכה אליי וצחקקה.
קפאתי (עוד פעם). מבטי הסתכל על אנני במבט שמבקש עזרה, חשבתי מה לעשות. ראיתי מזווית העין את עגלת השמלות שלי, ואז בהילוך איטי כמו בסרטים רצתי והתחבאתי מאחוריה- מציצה לראות אם הוא הלך.
אנני נפנפה להם באופן מבויש והם הלכו.
"מה זה היה?" אנני הסתובבה אליי.
"לא יודעת, פשוט נכנסתי לפאניקה" לחשתי.
"לא חשוב, בואי נמשיך" היא אמרה, חוזרת ומתיישבת.
כעבור כמה שעות, שכבר ידיי כאבו מלמדוד, מצאנו וקנינו את השמלה המושלמת. היא הייתה בצבע טורקיז בהיר בעל גוון מיוחד עם כתפיה אחת, חגורת זהב ונעליים תואמות- ובנוסף הרבה בגדים לבית-הספר. "אז שנלך למצוא לך שמלה?" שאלתי.
"שלי כבר מוכנה במשך חודש בבית, תלויה על ידית הארון בתוך מנשא בגדים ומגוהצת. היא ממש מושלמת! אני לא יכולה לחכות שתראי אותה" אנני חייכה.