צעצוע של סיפור

באחת הימים החמים האלו, אני נכנס לאחת מהחנויות הממוזגות של המוצרים המיובאים מסין. יש שם מוצרים במחירים מגוחכים, ואני ממש ונהנה משפע האטרקציות במקום. עיני מתרוצצות, כמו ילד מתלהב, מצעצוע לצעצוע, כל אחד מלהיב יותר מהאחר. היו שם צעצועים מאוד מעניינים ומתוחכמים.
אני משתעשע באיזה צעצוע כזה, כאשר זאטוט כבן חמש מתעקש לקחת לי אותו מהיד.
"הלו, הלו!" אני פונה לאימא שלו, "הילד שלך מופרע, או מה יש לו?"
"הוא לקח לי, זה שלי", משקר הזאטוט במצח נחושה. אין גבול לחוצפה של הדור הזה. בזמני, בשנות הששים, היינו ילדים טובים, שהסתפקו רק במועט. אפילו לא חלמנו על צעצועים כאלה. כל מה שהיה לנו היו משחקי קרטון או אפילו לא זה, הסתפקנו באיסוף קופסאות סיגריות או בולים. בעיר הדרומית שבה גדלתי, אילת, היה רק חול. אז היינו חופרים גומות קטנות בחול ומשחקים בגולות. מי מצליח להכניס יותר גולות לבור. אני זוכר גם שמאוד התלהבתי מהגולות, עם הצבעים המשגעים שלהן. ובייחוד חלמתי על הגולות המיוחדות, שרק ילדים ותיקים יותר ממני בארץ, יכלו להרשות לעצמם. הן נראו בעיני כיהלומים ממש.
עכשיו, דור או שניים מאוחר יותר, בחנות הצעצועים המטמטמת, הייתי נחוש ללמד את הדור הזה, מה זה הסתפקות במועט. ברגע שהאימא התרחקה קצת, חטפתי את הצעצוע מהזאטוט ומנעתי ממנו להתקרב אלי, בהושטת זרוע ארוכה. ילמד נא הדור הזה מה זה כיבוד מבוגרים, חשבתי לעצמי, תוך שאני משתעשע בצעצוע החמוד בהחלט.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" פונה אלי המוכרת, שהבחינה במעשיי. "תחזיר לילד את הצעצוע!"
"לא יקום ולא יהיה!" אני משיב לה, תוך שאני מצטט את מנהיגי דור המפ"ם של פעם, שהתאפיינו בעקשנות בלתי מתפשרת. איפה היינו אם בזמנים הקשים ההם, של ביצות וקדחת, היינו מתפנקים לנו בצעצועים משגעים כאלה? בטח היינו יורדים מהארץ וחוזרים לארצות המוצא שלנו, שם היו פינוקים לרוב.
"מה הולך פה?!" האימא של הילד התקרבה אלינו.
"גברת, זה לא מה את חושבת", אני מסביר לה, "אני תפסתי ראשון את הצעצוע והילד פשוט לקח לי אותו בכוח".
"בסדר בסדר", היא פונה אל הילד, "בין כה יש לך בבית טונות של צעצועים. כמה זה עולה?" היא שאלה והושיטה כמה מטבעות למוכרת.
"בסדר", פנתה אלי, "אתה יכול לקחת את הצעצוע הביתה, זה מתנה ממני…"