פער הדורות

סוף סוף חורף אמיתי. הטמפרטורות צנחו בבת אחת לעשר מעלות. הרדיו באוטו מפטפט ועוזר להעביר את הזמן בהמתנה ברמזור. החזאי מבשר על הסופה הראשונה של החורף שתגיע בסוף השבוע, רוחות חזקות, גשמים, הצפות, שלגים וטמפרטורות נמוכות לעונה. במזג אוויר כזה, כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה עם ספר טוב ולשתות תה.
"חבל, יהיה ממש סוער בסוף השבוע" אני אומרת לאמי, שיושבת לידי עטופה במעיל עבה וכבד, כבר מוכנה לסופה. "נבוא אלייך לחגוג את יום ההולדת שלך ושל רוני, כדי שלא תצטרכי לצאת ברוח ובקור."
אמי תהיה בת שמונים וארבע, ורוני, בתי, בת שבע עשרה.
"אמא, מה לקנות לך ליום ההולדת? יש משהו שאת רוצה? אולי ספר או צעיף יפה?"
אני סתם שואלת. אני יודעת שהיא לא זקוקה לשום דבר חוץ מתשומת לב ובילוי בחיק המשפחה.
"קישקע" היא עונה לי.
"מה?"
"תכיני לי קישקע"
"הה הה..", התפרצתי בצחוק. מזל שיש פקק, עוד הייתי גורמת לתאונה.
"את ממש מצחיקה! אכין לך קישקע בלי שום קשר, אבל מה להביא לך? מתנה?"
"זה כל מה שאני רוצה. תביאי קישקע, מהאטליז של שמחה… וגם מאה חמישים גרם לשון מהמעדנייה שליד. פרוס דק!"

…יומיים לאחר מכן
הסופה כבר החלה. בחוץ חמש מעלות ומבול. אני שוב בפקק, ובמושב שלידי יושבת רוני, צלילי המוסיקה מהאוזניות שלראשה מגיעים עד לאזני וראשה נע עם הקצב. היא לבושה במעיל דק ועטופה בצעיף אופנתי. סימנתי לה בידי להוריד רגע את האוזניות.
"רוני, עוד כמה ימים יום ההולדת שלך. יש משהו שאת רוצה שאקנה לך?"
"קישקע, עם טשולנט. כבר מזמן לא הכנת. זה אפילו מתאים למזג האוויר."
"את צוחקת? ברצינות, מה לקנות?"
"תביאי גם תותים."