עולם ההנדסה

"זה רזומה מאוד מרשים. מה אמרת שהפחד העיקרי שלך? גבהים?" הנהנתי עם קצת בושה. קשה לי עם איך שהעולם עובד. פעם היית משקר בקורות חיים כדי להרשים את המנהל, היית כותב שיש לך ידע וניסיון בכל מיני תחומים. כל זה כבר לא משנה. היום הבינו שזה לא אומר שום דבר ומה שמחפשים זה אנשים כנים וישרים שיגידו על עצמם את האמת הקשה – שהם כולם ללא יוצא מן הכלל אפסים וכישלונות ברוב תחומי החיים. הרזומה הכי מוצלח שראיתי היה של שכן שלי. הוא כתב שהוא אף פעם לא הצטיין בלימודים, לא משנה כמה ניסה, וכתוצאה מכך ההורים שלו התייחסו אליו כאכזבה הכי גדולה שלהם. הוא כתב שאינו ראוי להיות מועסק בשום מקצוע ושאין לו מושג אם אי פעם יהיה לו מקום בעולם. היום הוא מנכ"ל בחברת היי-טק ויושב ראש בועדת ביטחון בשדה תעופה. לפני חודש פיטרו אותי מהמשרד שעבדתי בו ב"עולם ההנדסה", אמרו לי שאני טוב, אבל היום זה טוב מידיי כדי להיות נכון. "תראה, אתה באמת חכם, אבל מהצד זה מרגיש שאתה מסתיר משהו, אין לך עבר אפל, כל המשפחה שלך בחיים, אין טראומות מהצבא ויש לך מערכת יחסים יציבה. זה לא משהו שמקבלים היום. אולי אם היית הומו הייתי יוצא מנקודת הנחה שאתה יודע איך זה מרגיש להיות יוצא דופן או מבודד מאנשים. זה פשוט לא יעבוד". יכולתי להתלונן למשאבי אנוש שהבוס השפיל אותי מול כולם ואחרי זה בכיתי שעתיים, וכנראה היו מקבלים אותי חזרה אחרי זה, אבל לא היה לי כח לבירוקרטיה. נכון שהחיים שלי פשוטים, והחיים אף פעם לא הרתיעו אותי, אפילו לא זה שפיטרו אותי על כלום, אבל הבנתי שאם אני רוצה לשרוד אני צריך לרדת לרמה שלהם. אותו ערב אישתי אמרה שהגיע הזמן לספר לי משהו, "זוכר שאמרתי לך שסבא וסבתא שלי נולדו בגרמניה?" הרגשתי שזו תיהיה שיחה טעונה, עם משפט מוחץ שיבוא משום מקום ואני אהיה בשוק טוטאלי. "הם מצד אמא שלי, מצד אבא שלי המשפחה עלתה מאתיופיה…" היא התחילה לבכות, אמרתי לה שזה לא דבר רע, אני לא גזען ובכלל לא רואים עליה עם העור הלבן שלה. היא הסבירה שהיא נולדה שחורה אבל אמא שלה פעם אחת לקחה אותה לבקר את המשפחה בגרמניה וקיבלה על זה נזיפות מההורים שהיו גזענים אנטישמים, הכריחו אותה לעשות ניתוח להסרת פיגמנט והקטנת אף. "הייתי בן עשר, ולא הבנתי מה קרה, אחרי הניתוח חשבתי שאני אישה אז ביקשתי גם ניתוח להחלפת מין" זה היה המשפט המוחץ שראיתי לפני חמש דקות, אבל בגלל שראיתי אותו בא, לא הייתי בשוק. הרגשתי בסדר, דיברנו כמה שעות ואמרתי לה שכל עוד היא תישאר אישה לבנה לא אכפת לי מהעבר שלה, אפילו הדליק אותי אחרי זה ששכבנו שהיא פעם הייתה גבר, זה הסביר את האהבה שלה למין אנאלי.

לעזעזל, החיים עדיין טובים. אין סיכוי שתיהיה לי עבודה ככה. נסעתי לנתניה לבקר את ההורים, אמא הכינה תה ואבא ראה כדורגל כרגיל. ישבנו לידו וסיפרתי על זה שפיטרו אותי ומסתבר שאלונה גבר אתיופי, אמא לקחה לגימה קצרה מהתה הרותח, "תראה, האמת שגם לי יש משהו לספר לך… אתה מ…", "גווווווללל!!!" אבא שלי התפרץ. אחרי זה יצאנו החוצה והיא אמרה שאני מאומץ, מגיל צעיר יחסית, ושהיא ניסתה אבל אף פעם לא הרגישה כלפיי אהבה אמיתית כמו שיש לילדים עם אמא שלהם. "עם האדישות של אבא אולי זה לא הפתעה, ולגבי ההורים האמיתיים שלך, באמת אין לי מושג. לא השאירו כלום, פשוט זרקו אותך לפנימיה כשהיית תינוק ואחרי כמה חודשים אימצנו אותך. החיים היו טובים לפני, אז לא הצלחנו למצוא שום מעסיק שיקבל אותנו, אבל אחרי שהגעת זה שינה את כל המשחק, יכולתי לספר לבוס שבעלי לא מתייחס אליי ושאני מגדלת אותך לבד. הוא בטח אמר למנהל שלו שאנחנו לא שוכבים מאז שאימצנו אותך, ככה התפרנסנו". הבנתי סך הכל, דווקא הייתי שמח שבזכותי הייתה להם עבודה, וזה לא שינה שלא אהבו אותי, לא היה לי חסר שום דבר. חיבקתי את אמא ואמרתי לה תודה על כל מה שנתנה לי. לאבא לא אמרתי כלום, פשוט ישבתי על הספה לידו, "את מי מעודדים, ליברפול?" והוא חייך והעביר לי את שקית הגרעינים. עדיין כלום, למה החיים כל כך טובים? כל יום חיפשתי משהו לא בסדר בעולם, ונכון שהיו דברים מבאסים, גם חבר טוב שלי נדרס היום. אישתו העירה אותי בשלוש בבוקר לומר לי, וזה לא הפריע לי לחזור לישון. בשבעה היו נאומים מאוד יפים אבל הייתי שמח פשוט שהכרתי אותו כל השנים האלה. כולם בכו הרבה, ואני, אני חייכתי חיוך חם ומנחם ואכלתי קיש שאיזו דודה הכינה. אני כבר מובטל שבועיים וחצי וכלום, החיים גן עדן. מי יקבל אותי עם כאלה קורות חיים? מי רוצה בכלל להסתכל על מישהו שטוב לו בחיים? הלכתי לקבוצות תמיכה כדי לראות סבל של אנשים, אולי ללמוד משהו.

שישי אחד עשיתי טיול בחרמון, לא היה שלג אבל עדיין נעים בגלל הרוח. בזמן שעליתי ברכבל כיסאות הזה שיש שם הסתכלתי על הנוף, לכל עבר היה מושלם… ואז הסתכלתי למטה. הלב שלי התחיל לרוץ התחלתי לראות מטושטש וחירבנתי במכנסיים, לא הרבה אבל מספיק כדי להסביר לאנשים כמה זה היה מפחיד. לא נשארתי למעלה, עשיתי סיבוב עם הספסל וחזרתי לאיפה שבטוח. ירדתי ונסעתי הביתה. אישתי חיבקה אותי בבכי למרות שאני מסריח, אמרה שפיטרו אותה אחרי שסיפרה שחלקה איתי את הסודות שלה ולא עזבתי או ברחתי ממנה. קיבלתי גם סמס מאמא שלי. גם אותה פיטרו כי שמרתי איתה על קשר למרות שלא הייתי חייב. לכולם היה טוב מידיי כדי להישאר בעבודה ואני בכניסה לבית עם גבר כושי שנראה כמו דוגמנית ואני מרוח בחרא כי מתי שעליתי לחרמון, אולי לא נפלתי מהרכבל אבל אין ספק שנפלתי מהגן עדן שלי. מאז אותו טיול אני בחרדה מתמדת מכל דבר שגבוה יותר משתי מטר.

"זה רזומה מאוד מרשים. מה אמרת שהפחד העיקרי שלך? גבהים? גם כל הסיפור על האימוץ, הסודות של אישתך והחבר שנדרס, נראה שאתה לא במקום טוב בחיים" הנהנתי עם קצת בושה, קשה לי עם איך שהעולם עובד. "ברוכים השבים לעולם ההנדסה".