סיפורי חיפושיות- ובית האימים! O.O

"מתה המלכה, מילורד. לו מתה אחר-כך.
הן יש מועד לה לבשורה כזאת. -מחר, ועוד מחר, ועוד מחר, זוחל בצעד צב מיום ליום, עד תג אחרון בספר הדורות; וכל תמולינו לכסילים האירו דרכם אל בור קברם. דעך, דעך, הנר! חיים רק צל עובר; שחקן מסכן,
טופף טורף שעתו על הבימה ואין לו זכר עוד; ספור-בדים הוא ספרו אויל, מלא שאון וזעם,
ופשר אין."
"הו ג'ון! אתה מוכן בבקשה להפסיק לקרוא את הספר הזה בקול רם?…מספיק שאנחנו נמצאים בתוך טרקלין של טירה ענקית ומפחידה אתה קורא עכשיו "מקבת"?!" ריצ'רד הצטנף בקצה החדר ליד מקור האור היחידי בסלון הטירה בו הם היו. לצד האח הדולקת.
ג'ון סגר את הספר ופיהק "משעמם לי..ואין בטרקלין הזה שום ספר אחר מעניין!" הוא התרווח על הכורסא הענקית והעתיקה.
ריצ'רד חיבק את בירכיו והביט סביבו. הטרקלין היה בעצם ספריה עם מדפים שהגיעו עד לתקרה עם קורי עכביש ותמונות נוף על הקירות. בכל רחבי החדר היו פזורים רהיטים ישנים אך מרשימים וחפצי נוי למיניהם כמו שריון של אביר לצד הדלת, ראש של צבי מעל הדלת והמון עציצים גדולים שנראו כמו יצורים בעלי אלפי זרועות עקומים לאור הלפידים שהיו התחליף לנורות בטירה.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך הם הגיעו לשם? ואיפה ג'ורג' ופול?
אז לא להיבהל..לא אכלה אותם מפלצת מבלי ידיעת ג'ון וריצ'רד.
למעשה, הארבעה נסעו במכונית שלהם לעיר השכנה כדי לקנות לחמניות טריות לארוחת הבוקר של מחר. כי הרי כולם ידעו שמחר זה יום "לחמנייה וגבינה לבנה לארוחת בוקר" הבין לאומי.
אבל לרוע מזלם של גיבורי סיפורינו, גשם חזק הפתיע אותם בדרכם לשם והם נאלצו ללכת ברגל בגלל שהמכונית שלהם הוצפה במים כיוון שלא היה לה גג.
אבל בעודם הולכים הם הבחינו בטירה גדולה שהייתה מוכרת לג'ון. הם התקרבו והסתבר שזאת הייתה הטירה שהייתה שייכת לאחד מאבות אבותיו וכשהוא היה ילד, הדודה שלו נהגה להביא אותו לשם כדי שילמד קצת על שורשי משפחתו.
למזלם, ג'ון זכר איפה אבותיו שמרו את המפתח והם נכנסו פנימה.
אחרי שהם תלו את מעיליהם לייבוש הם הגיעו למסקנה שלמרות שהשעה כמעט אחרי חצות הם חייבים להשיג את הלחמניות האלו!
ג'ורג' ופול האמיצים (והיפים {: ) התנדבו למשימה, לקחו שני מעילי גשם צהובים ושתי מטריות ויצאו לדרך.
וחזרה לטרקלין בו העבירו את הזמן שני הבחורים שהאש באח שרפה יותר זמן מהם.
"ג'ון…" מלמל ריצ'רד.
"מה.." ענה לו ג'ון כשהזרוע שלו מכסה את העיניים שלו.
"מה אתה עושה?"
"מנסה לבדוק אם אני יכול לראות דרך הזרוע שלי אם אחכה מספיק זמן"
"אה..אוקי…" אמר ריצ'רד ונאנח.
הוא הביט ברצפה….
"ג'ון.."
"מה.."
"לְמה פול התכוון בשיר "We Can Work It Out"?
"שאם אנחנו נביט לתוך תוכנו עמוק בפנים נוכל לגלות שהאמת של החברות ושל נשיקת אמת היא זאת שגרמה למהפכה של פו הדוב ושל חברו החזזיר ובגלל שאם תעשה תרגיל קצר במתמטיקה תגלה שאי אפשר לשבת על פתית תירס למרות שפישי בגדול היה זה שאמר שאם כל האנשים הם בעצם, מוחשית, לוויתן אחד גדול אז העולם באמת בעצם לא מוחשי באמת! אלא אם ייפול לך תפוח על הראש אבל הסבירות שדבר כזה יקרה לא ממש כלכליים, תכנית! אם אתה מעוניין לפתוח עסק עצמי של קיוסק באמצע השוק של ירושלים..מה אמרת ריצ'רד?"
"לא משנה.." ענה ריצ'רד והתנדנד קדימה ואחורה מרוב חוסר מעש.
ג'וק אחד קטן התקרב אליו ונעצר לידו. ריצ'רד סובב את ראשו אליו. הג'וק מצמץ.
"אאאהההה!!!! ג'ון!!!!" ריצ'רד קפץ ממקומו והתחבא מאחורי הכורסא של ג'ון.
"אני לא יכול יותר! בוא נלך מכאן!"
"אנחנו לא יכולים! הבטחנו לג'ורג' ופול שנחכה להם כאן עד שיחזרו!"
"אבל הם לא חוזרים! ואני חושב שיותר מידי זמן כאן כבר יגרום לי לתאונה קטנה במכנסיים"
"אין צורך להוסיף ידידי נמוך הקומה! בוא איתי! אני העשה לך סיור בטירה!" ג'ון קפץ מהכורסא והלך לכיוון היציאה כשריצ'רד אחריו.
* * * *
שתי דלתות העץ הכבדות של הטירה נשארו סגורות, מחביאות מאחוריהן את המבול, הברקים והרעמים. שום דבר לא יעמוד בפניהן! הן אימתניות כסלע! חזקות כברזל! ושום דבר לא יצליח לגרום להן להיפתח!
"ג'ון! ריצ'רד! הלו!! חזרנו!" קרא פול בעודו נותן דחיפה חזקה לשתי הדלתות והורס להן את הדקלום הדרמטי.
"הצלחנו! הבאנו את הלחמניות! והן עוד חמות!!" קרא ג'ורג'. לא נשמע קול או תשובה..
"הא? איפה הם?"
"הרי אמרנו להם לחכות בטרקלין! וחוץ מזה שריצ'רד כבר היה מריח את הלחמניות מקילומטר!"
ג'ורג' ופול התחילו להתקדם לתוך הטירה.
"הוא מת על לחמניות" הוסיף ג'ורג' בעודם נעלמים לאיטם בתוך החושך של הטירה….
* * * *
"רואה את השלד הזה? כשהייתי קטן הייתי קורא לו צ'רלי" חייך ג'ון והביט בשלד על בימה קטנה שהציבו אותו בפוזה מפחידה.
ריצ'רד התחבא מאחורי החולצה של ג'ון ומלמל בפחד "אהה..כן כן..איזה נחמד.."
הם פנו ללכת משם וריצ'רד הביט בשלד מבט אחרון וחרד.. הוא הסתובב והלך בעקבות חברו כששובל של הריח שלו נותר אחריו.
ריח הגוף של ריצ'רד חלף ליד הנחיריים החלולות של השלד ולפתע שני אישונים אדומים ברקו מתוך החושך שהיה בתוך חורי העיניים שלו. הוא חרחר נהמה.
* * * *
בבבזזזזז…בזז..ביז ביז…בבזז..
מנורות הקריאה שהיו על השידות במסדרונות הטירה הבהבו באופן חשוד.
ריצ'רד נצמד לצלע של ג'ון וצייץ בפחד הולך וגובר. ג'ון, כאילו לא שם לב אליו, הביט במנורות והמהם באי הבנה.
* * * *
אותו דבר קרא למנורה שהייתה מעל ראשם של ג'ורג' ופול ולפתע השתרר חושך מעיק.
* * * *
"אוו..יופי.." סינן ג'ון.
* * * *
שני הזוגות הלכו בתוך המסדרונות כשמצית וגפרור מאיר להם את הדרך.
שניהם התקרבו לפינה של המסדרון ונעצרו בבת אחת כשנתקלו אחד בשני.
"אאאאאהההההה!!!!!!" כל הארבעה צרחו במלוא הגרון ושערותיהם הסתמרו.
"WOOO…" הם שמעו מאחוריהם והסתובבו לאט.
"ווואאהאהה!!!" השלד עמד בראש המסדרון וצרח כששתי ידיו מונפות באוויר.
הארבעה עמדו מולו עם פה מעט פעור ומידי פעם מצמצו.
"אאאאאהההההה!!!!!!" הם צרחו לפתע כאילו אין מחר וריצ'רד התעלף.
הם מהר הרימו אותו וברחו כל עוד נפשם בם.
"אוי לא! מבוי סתום!"
הם נעצרו מול קיר ונצמדו אליו רועדים.
השלד התקרב אליהם בצעדים גדולים ואיטיים וצחקק ברשעות.
"צ'רלי רע! צ'רלי רע!" ג'ון הצביע על השלד וצעק עליו.
"תנו. לי. את. השקיות." הוא אמר בקולו המחלחל.
"לא! אין מצב! הם שלנו!" מחא פול והצמיד את השקית לליבו.
השלד נאנח בחוסר סבלנות, חטף את ריצ'רד וכיוון אקדח לרכה שלו "ועכשיו?"
"בסדר! בסדר! בסדר! רק אל תפגע בו!!" אמרו כולם כמעט בבת אחת וג'ורג' הושיט לו את השקית.
"מממ…נהדר!" סינן השלד והשליך את ריצ'רד המעולף לעברם.
הוא דחף יד לתוך השקית ומבטו רק תמלא רוע!!
הבחורים נצמדו זה לזה ועם פרצוף מפוחד הם הביטו בשלד, מתפללים שזה לא יהיה יומם האחרון.
השלד הוציא לאט לאט את ידו מהשקית ולפתע הוא חייך כמו ילדה קטנה והחזיק את הלחמנייה.
"איזה כיף! סוף סוף אוכל לחגוג את יום הלחמנייה והגבינה הלבנה כמו שצריך! הי! הי!"
הוא הלך משם.
"טוב…זה היה הדבר הכי מוזר שאי פעם ראיתי.." אמר ג'ון ומבטו ננעל על המשך המסדרון.
"אז אנחנו לא נחגוג השנה את יום הלחמנייה וגבינה לבנה לארוחת בוקר הבין לאומי?" שאל ג'ורג'.
"לפחות הוא אכל את הלחמניות ולא אותנו!" אמר פול.
"מישהו אמר לחמניות!?" ריצ'רד התעורר בבת אחת.
ג'ורג', פול וג'ון הדביקו בייאוש את כף ידם למצח שלהם וטלטלו את ראשם.

סוף..