סוחר סמים

"ערב טוב" אני מחווה לאיש במעיל העור. הוא מסתובב אלי עם הבעה של אדם שכעת בלע צנצנת שלמה של מלפפונים חמוצים. עיניו סורקות אותי מכף רגל ועד ראש בגבות מורמות מידי. אוקי, אני מבין. ישר ולעניין.
הוא מיישר מבט לעיני כאשר לבסוף מגיע למסקנה שלא באתי לשים עליו אזיקים או לדפוק לו כדור במצח.
"חמש גרם. כמו פעם שעברה" הוא מסתכל ימינה ושמאלה ושולף שקית ניילון אטומה מכיס המעיל. אני מגיש לו את השטרות והוא סופר אותן כמו ילד אוטיסט. מוודא שלוש פעמים שלא טעה בספירה. "שיהיה לך המשך ערב נעים" אני אומר כאשר הוא לבסוף מהנהן לאישור. הוא כמובן לא משיב לי באותה הברכה.
אולי יש מוסכמות חברתית שכזו בקרב קהילת סוחרי הסמים. מוסכמות שאוסרת עליהם להיות נחמדים או נעימים. אם זה המצב אז הרי שלעולם לא יהיה לי כל סיכוי להתקבל לתפקיד. אני מכור לנימוסים אפילו יותר ממה שאני מכור לסמים. חבל, דווקא יש לי חוש לא רע לעסקים.
לאחר עשרים דקות של הליכה תחת תאורת הכוכבים אני מגיע לבסוף הביתה ומתיישב על הספה. על השולחן לפני מוצבים כחיילים נייר גלגול, מספריים זעירים, משטח מתכת קטן, מאפרה ומצית. הכל מוכן וההשתוקקות שלי בשיאה.
אני שולף את השקית ובוחן את התכולה דרך הניילון השקוף בהבעה מבולבלת. זה לא נראה כמו בדרך כלל. אני פותח את השקית כמו שפותחים במבה. מצפה להיות מוצף בניחוחות נעימים וחריפים בו זמנית אך הרגע המיוחל לא מגיע.
סבלנותי פגה ואני שולף את העלה הבודד מתוך השקית ובוחן אותו מקרוב. "זה… זה עלה של חסה" גרוני פולט בקול את המסקנה הלא נתפסת. זה אמנם ירוק, אבל בהחלט לא ה"ירוק" שציפיתי לו. "מה זה צריך להיות לכל הרוחות?"
אני מסובב את העלה הבודד בין שתי אצבעותי ותוהה בפשר הדבר. כאילו אני בוחן נוצה בודדת ומנסה להבין לאיזו ציפור היא שייכת. כיצד יתכן ששילמתי כמה מאות שקלים בעד מזון למכרסמים פרוותים? הייתי עשוי להתנחם אילולא היה לי שפן מחמד או אם אני הייתי בעצמי שפן שכזה. אבל לא זה המצב. אפילו אם הייתי בחורה כוסית הייתי מוצא לעלה החסה שימוש. הייתי מכין ממנו סלט צנוע ואוכל אותו. אבל אני בחור שאוהב בירות והמבורגרים ומעולם לא גילחתי רגליים. ובעצם, הדבר הכי רחוק מלהיות בחורה כוסית.
דעתי נסחפת ואני מוצא את עצמי חושב. חושב על גושי פרווה מקפצים ובחורות כוסיות שאוכלות סלט. ואז, בחורות כוסיות בתלבושת של שפנפנות שאוכלות סלט בזמן שהן מקפצות.
אני חוזר לעצמי ונתקף קוממות. לא יתכן שדבר כזה יעבור בשתיקה.
עלה החסה נדחס חזרה אל השקית ובצעד החלטי אני יוצא בחזרה אל חשכת הלילה. נחוש בדעתי להסדיר את המחדל הלא נתפס שנעשה לי.
האדם במעיל העור עדיין שם כמקודם לכן. "שוב ערב טוב לך" אני זורק אליו בצנינות בעודי מתקרב. הוא מסתובב אלי באותה הבעה בלתי מפוענחת. כמו שילוב של בהלה ובחילה בו זמנית.
"הייתי כאן קודם. זוכר אותי?" גבותיו הזקופות של האיש נמתחות עוד יותר אך כמצופה, הוא אינו משיב.
בשלב הזה אני שולף את השקית ומגיש לו אותה. "תסתכל בפנים. זה מה שאתה הבאת לי". עיניו נטולות השפיות לא מתנתקות ממבטי כאשר הוא חוטף את השקית לידיו בתנועה חדה. הוא שולף את עלה החסה מולי ופוזל אליו במבטו הזועף. רגע של בלבול חולף בינינו ואני מתחיל לאבד את סבלנותי. "כמו שאתה יכול לראות…" אני מתחיל לומר אך האיש קוטע אותי בהבעה קפואה וחודרת. "אתה מנסה לעשות ממני צחוק?" הוא לבסוף אומר בקול חלש וארסי. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותו מדבר.
"אתה הוא זה שמנסה לעשות ממני צחוק!" אני מוחה בתוקף. "אתה מנסה לעשות עלי קופה? שילמתי את מיטב כספי ואני דורש תמורה הולמת" האיש חושף שיניים מצהיבות כמו דפים של ספר ישן. אני חושב שהוא ניסה לחייך. אני בוחן את שיניו העקומות וחניכיו המוזנחים ונתקף צמרמורת מדגדגת. לא כי הוא מפחיד או משהו כזה, פשוט יש לי הסתייגות לאנשים ללא מודעות דנטלית.
האיש שולף מתוך כיס המעיל גלולה קטנה ומניח אותה בכף ידי. היא נראית כמו גלולה רגילה. שטוחה ועגולה ומה לא. הסיטואציה הביזארית הזו כבר ממש לא לרוחי. "מה זה?" אני שואל בחוסר סבלנות. "כדור נגד כאב ראש" משיב האיש וחיוכו המזעזע מתרחב.
"למה לעזאזל אתה נותן לי כדור נגד כאב ראש?" לפני שהשאלה מספיקה להישמע במלואה אני חוטף כזו מהלומה על הגולגולת, ממש בקודקוד. אז זו הסיבה שהוא הביא לי כדור נגד כאב ראש. כמה מתחשב מצידו.
אני פוקח עיניים ורואה כוכבים. נדרשים לי כמה רגעים להבין שאילו כוכבים אמיתיים ואני למעשה שוכב על הארץ ומביט מעלה אל השמיים. כמה מביך.
אני מרים את עצמי מהקרקע ומתאפס. האיש במעיל העור עדיין עומד שם מולי ומביט בי. מחכה לראות מה אעשה. לרגע אני חושב לוותר וללכת הביתה, ואולי הייתי עושה זאת אילולא הייתי שפן או בחורה כוסית. אבל כבר קודם לכן הגעתי למסקנה שלא זה המצב.
הקוממות והבלבול מתחלפים בזעם ובצעד החלטי אני מתנפל על האיש ותוקף את פניו בידי החשופות. לא נראה שהוא היה מוכן לצעד שכזה מבחור מנומס וחביב כמוני. הוא נופל על הקרקע ואני מתיישב עליו בכל כובד משקלי. מרתק אותו לרצפה ומדי פעם שולח אגרוף הרסני לפניו כאשר ידי מזהות הזדמנות. אחרי כמה רגעים הוא מפסיק להתנגד ונראה שאיבד את הכרתו.
אני נעמד בהתנשפות. ידי עדיין מאוגרפות בכאב. "מה לעזאזל עשיתי?" מתיף לי קול ההגיון ואני מנער אותו מתוך חלל ראשי. אין לי זמן למחשבות כאלו עכשיו.
אני בוחן את פניו המושחתות של האיש ומנסה להסדיר את הדופק. הבעתו עדיין מתוחה וגבותיו עדיין מורמות בהקצנה כאילו הסניף נאד מסריח במיוחד. לפחות תעלומה אחת נפתרה בקרבי, הוא לא באמת היה כזה מופתע לראותי בכל אותן פעמים. קצת מאכזב עכשיו כשאני חושב על זה.
האנדרנלין בתוכי מתפוגג ואיתו הדריכות שלי. אני משחרר את אצבעותי הקפוצות ומשפשף את הראש. נוצרה שם בליטה כואבת שלא הייתה שם קודם לכן. כנראה כתוצאה מהמכה שחטפתי.
אני סורק את הקרקע בנסיון לאתר את הכדור ההוא שנתן לי האיש ברוב אדיבותו. כאב הראש הורג אותי. אני מניח שבדרך נסתרת יש באיש הזה משהו נחמד ומתחשב אחרי הכל.
אני מתכופף בכדי להטיב לראות כאשר לפתע קול מפתיע אותי מאחורי. "עזוב את הכדור הזה. גם אם תמצא אותו הוא וודאי מטונף. הנה, אחד חדש". אני קופא בתנוחתי למשמע הקול המשונה. איך יתכן שהוא הגיע ישר אל מאחורי גבי בכזו דממה? לא אמור להיות לי חוש שישי שמודיע אם מישהו נועץ לי מבטים בגב? בחיי, המערכת שלי לא מפסיקה לאכזב אותי.
ידו של הזר מושיטה לי גלולה זהה לזו שנתן לי האיש במעיל העור. מבלי לחשוב יותר מדי אני בולע אותה בקולניות. "תודה רבה לך…" אני ממלמל בעודי מסתובב להביט בזר החביב, אך בו ברגע חוטף מכה עוצמתית ממחבט בייסבול בחלק האחורי של הראש. ראייתי מיטשטשת ואני מאבד את האחיזה בהכרה רגע לפני שגופי נוחת על הקרקע לצד האיש בעל מעיל העור.

אני מתעורר מתוך כאב. הראש שלי פועם בכזו חוזקה כאילו הלב עבר ממקומו הקבוע בבית החזה אל תוך חלל הגולגולת. אני פוקח עיניים מבלי לראות דבר. הכל שחור. אני נתקף בהלה. אולי איבדתי את חוש הראיה? אני בבירור פוקח כעת עיניים. או שמה אני רק חושב שאני פוקח עיניים אבל הן למעשה עצומות? השאלות רק מעצימות את כאב הראש עוד יותר.
למזלי הרב דאגת העיוורון חולפת מליבי כאשר מישהו מסיר מעל ראשי את השק השחור שכיסה אותו. אני מביט הישר לפני ותוהה אם אני הוזה.
מולי יושב שפן בגודל אדם בוגר על כיסא מנהלים. רגליו מונחות על שולחן משרדים מפואר שמפריד בינינו. מאחוריו עומדות שלושה בחורות כוסיות לבושות בביקני קטן. ביקיני שקטן עליהן בשלוש מידות לפחות. אחת מהן מעסה את כתפיו את השפן הענק שבדיוק עסוק בכרסום קולני של גזר. הוא מאוד דומה לדמות המצויירת "באקס באני" כשאני חושב על זה. כאילו הארנב המצוייר של לוניטונס הוא בסך הכל קריקטורה של השפן הזה שיושב לפני. "או! סוף סוף התעוררת" אומר השפן בקול נעים ומניח את הגזר על שולחן העבודה לפניו. אחת הבחורות מחליפה את הגזר המכורסם בגזר שטוף ומקולף אחר. אני בוחן את הבחורות. קשה להסיר מהן את המבט מרוב שהן כוסיות. כאילו יצאו מתוך גליון של "פלי בוי".
"איך אתה מרגיש?" שואל השפן בדאגה ואני רק נותר כך קפוא. זוג ידיים פרוותיות מצמידות אותי לגב הכיסא עליו אני יושב ומסיר ממני את האזיקים. בכלל לא שמתי לב שאני אזוק לכיסא.
"מי אתה?" אני חושב שאני שואל. השפן מצחקק לעצמו ומנפנף את הבחורה שמעסה את כתפיו. הוא מזקף את גבו ונשען עם מרפקיו על השולחן. מקרב את חוטמו החמוד קרוב יותר אלי. הוא ממש שפן, עם אוזניים ארוכות, פרווה חלקה, צפרים קטנים ומחודדים, עיניים גדולות והכל. "אני ג'ורג'. נעים מאוד" אומר ג'ורג' השפן ואני משיב במכניות "כן… נעים מאוד".
"מה קרה?" אני שואל לאחר שאני מוודא שאיני חולם. "הורדת את אחד הבחורים שלי בשטח…" אומר ג'ורג' השפן. "עשית עבודה לא רעה בסך הכל. הוא אמנם לא מת בסוף, אבל סיימנו בשבילך את העבודה. עכשיו הוא שוחה עם הדגים" סיים ג'ורג' השפן את ההסבר בקריצה ידידותית.
התמונות מהאירוע הזה חוזרות אלי כמו סרט מקוטע בשחור לבן. זה נראה כמעט לא מציאותי בזיכרון שלי. למרות שבעצם גם המציאות שלי לא נראית כל כך מציאותית.
אני מהנהן והשפן ממשיך את דבריו. "מאוד אהבתי את הגישה שלך ואני רוצה להציע לך לעבוד בשבילי. אתה תהיה סוחר סמים מצויין" אני נתקף בהלה "אני? סוחר סמים?" השפן מהנהן.
לרגע אני מהרהר בסיטואציה המשונה הזו שהכנסתי את עצמי לתוכה. בינתיים, ג'ורג' הארנב מוציא נייר גלגול מאחת המגירות בשולחן העבודה שלו. עם הנייר יוצאת גם מאפרה ומספריים קטנות. הוא מתחיל לחתוך ביסודיות עלה של חסה ואז מערבב את השבבים הירקרקים עם טבק של סיגריה. ביד מיומנת הכל מתגלגל לדבר שנראה כמו גו'ינט. "תקשיב…. ג'ורג'. אני מאוד מעריך את ההצעה שלך, אבל אני לא חושב שהתפקיד הזה מתאים לי" עיניו של ג'ור'ג השפן מרצינות ברגע.
"אוי… בחור מסכן. שכחתי שקיבלת מכה חזקה… אולי תרצה כדור נגד כאב ראש?" אני מהנהן מבלי להעמיק בשאלה. בו ברגע אני שומע אקדח נדרך מאחורי ראשי ומוצמד לי לקודקוד הקרקפת. בדיוק היכן שנמצאת הבליטה. אני מכחכח בגרוני.
"לא… אתה יודע מה… אל תטריח את עצמך. עבר לי הכאב ראש" אני אומר וג'ורג' השפן מחייך לנוכח ההבנה בינינו.