נחש מעופף

בטרם גנחתי על שהגחתי מהגיחה בתפקיד ה"עפיפון", החל השירות הבאמת מעניין. ואכן, נחש מעופף הייתי בכל המובנים, שכן פרט לציוד ה"נחש המעופף" הייחודי, הוצמדתי לאוגדת הצנחנים (אשר סמלם הוא הנחש המכונף על רקע אדום), שם שירתתי בתור חובש קרבי (סמל חובש קרבי- נחש מכונף מסוג אחר). ובכלל, אחרי הגיחה, כאילו דבר לא השתנה מבחוץ, אך מבפנים אתה מרגיש בעל משמעות וייחוד. הגם שכן, אולי משיקולי סודיות ואולי מכוח הנסיבות, תמיד מצאתי עצמי מחליף בסיס- החל ממירוק טופז (הכוחות הכי מזוקנים והכי דתיים בישראל, קרי הנח"ל החרדי) וכלה בדובדבן- דובדבן** (למרות ששם ביליתי רק 3 ימים, הודות לקורס אחד, ובכל זאת…). הרבה זמן עבר עלי בדרכים, דבר שאיפשר לי להתחיל לשפר את האנגלית שלי: התחלתי לקרוא את הארי פוטר בשפת האם שלו. כמו כן, התחלתי אוסף של סמלי הכתפיים של כל הבסיסים שבהם הייתי, אך בסופו של דבר החלטתי כי הדבר משעמם, הגם שכן שחלק מהם אבד לי, ובכלל, למה לי לשאת את כל העולם על כתפי?

בסוף אוגוסט הגיע עוד מעבר "סופי לחלוטין" מני רבים, הפעם לנתניה. שבועיים-שלוש היה בכך שקט ונחת. כה רב השקט, עד שבאחת הניפקדויות זכיתי להכיר את עלמת החן טניה. כמו הטניה מנתניה הקודמת, היא הייתה שנתיים מובגרת ממני, פשוטה למראה, לא פעילה במיוחד ואף זהירה יותר מדי, אך חיצונית היו אלו שתי עלמות שונות. מכוח האירוניה של הגורל, שוב חידשתי את יחסי עם מאשה, ושוב מצאתי עצמי באותו משולש, בו הייתי לפני שלוש שנים. נותר לי רק לקוות שטטיאנה זו לא תחזור על גורלה של קודמתה. כבר בדייט השני, טניה הפחדנית ביקשה ממני לתת את מילתי שלא אדפוק נפקדות מהבסיס, כדי שתדאג לי פחות. להבטיח זאת היה קל מהקלות, שכן אני עצמי לא ידעתי מה לי ולאקשן מסוג זה, ולמה אני נוהג כך, כשאני מרשה לעפיפון נפשי לרחף מעל גדרות הבסיס. טוב, אם כבר הבטחתי, אז שהעולם ינהג כמנהגו: בשקטו ושלווה.

ובדיוק כשהתחלתי להרגל לנינוחות היחסית של נתניה, כשביום שלישי, ה-9 בספטמבר, שלחו את כולנו ישירות אל טול-כארם. כולם רצים, מטפסים על בתים של ערבים, ואני יושב ברכב משוריין של מגישי עזרה ראשונה. מה לעשות, זו החובה שלי. בעצם, לרוץ בחוץ, איפה שמתלהטים היצרים והיצורים בכל המובנים, לא היה לי חשק כלל. תקריות ירי מדי פעם, אך לא הגיע לרשותי אף פצוע- רק התייבשות, יבלות, חבורות.

פתאום, החלו ליפול עלי חיילים אחד אחרי השני. אומרים, תכתוב מה שתרצה, אבל שכף רגלי לא תהיה שם (בשטח, בקו הקדמי) לא תהיה. אני מסביר, שאני רק חובש פשוט, ואין ברשותי את הכוח הדרוש, ובכלל, מה כך-כך נורא שם? מסתבר, כלום ומחציתו. החיילים, מסתבר, לא מרגישים בכלל חיילים, שכן כוחות האויב מזמן נטשו את הכפר, נשארו רק קטינים עם אבנים בידיים. ומה לעשות- לירות בהם? זה מאסר ללא ספק, ולהשאיר את המצב בלי תגובה- גם זה לא אופציה, שכן הממזרים ישר מרגישים אמיצים, מתקרבים, והאבנים משאירות חבורות ראויות לציון על פניהם, ידיהם ורגליהם של החיילים.

אמרתי להם, שאם זו הסיבה העיקרית לסרב להילחם, אז אפילו במקרה שאכתוב לכולם שיש להם חום ארבעים מעלות, ברגע שהם יחזרו, הדרך לכלא סלולה עבור כולנו. בתור עצה אישית, סיפרתי על העצומה מאחד הבסיסים שלי ליד ירושלים, דהיינו, תגידו שלא רוצים להילחם מול אזרחים שוחרי שלום. יגערו בהם מעט, אך לפחות לכלא לא יגיעו- לכך אני עד. והמטרה, כביכול, אצילית, שכן מי יכתוב שאתם פוחדים מאבנים ומקללות של בני עשרה? הרעיון התפשט בגדוד תוך יום אחד. לו ידעתי, בחיים לא הייתי מייעץ זאת, כי כך יוצא שאת הספחת השמאלנית- פוליטית הבאתי מבסיס אחד למשנהו. מפקד הפלוגה נעמד בפוזה, משכו את כולנו חזרה לנתניה והחלו הבירורים. והפעם כל התצפיות שלי היו מהצד.

עדיין, את סוף העניין לא זכיתי לראות, שכן בדיוק הגיעה עוד פקודת מעבר. והנה אני כעפיפון, דואה אל עבר הבסיס החדש, הפעם ליד חדרה, אשר נשמתה הייתה בדיוק שם, אבל מבחינה גיאוגראפית – עדיין קרובה יותר לג'נין. את זה גיליתי, כשאוטובוס משוריין הביא אותי לתחנה הסופית, שם כבר עמד אמבולנס צברי, וכולם חיפשו אופן היסטרי חובש תורן. הם אחזו בי כבתקווה אחרונה, כמעט נשאו אותי בידיים, דחפו לזרועותיי גליל (הנשק, לא צינור או מפה), השליכוני לרכב ואמרו שאנחנו חוזרים לחדרה. תראו מה שמתרחש ועוד ביום הראשון! מסתבר, שכל מה שהיה צריך זה ליווי לאמבולנס, ובו פצוע ראש, ואני הזדמנתי כברכת שמיים, שכן לפי הנוהל, הנהג לא יכול להסיע את הפצוע ללא ליווי.

חובתו של החובש הצבאי- להביא את החייל לבית חולים בחיים בכל מחיר. יש לציין, כי לא נתונה הגבלה לפעולות אלו כלל. עדיין, עם חייל זה לא היה הרבה מה להמציא. שוכב לא בשקט, שומר על ראש פתוח (תרתי משמע), כמעט ולא נאנק, אז הצורך במורפיום נעלם גם הוא. אין איפה לשים עירוי- הפצע בראש, שאר הגוף שלם, ומה לחוסם עורקים וצוואר? עירויים דפקתי ישר שלושה בו זמנית, כדי שיספיקו לו נוזלי הגוף עד חדרה. הראש חבוש, נושם לא הכי טוב, אבל ללא עזרה, ובשלב זה תמה בי רוח היצירתיות. הלכה למעשה, צריך היה גם לדבר איתו, כדי לנתר את הכרתו (שלא יאבד הכרה, שלא עלינו, חמסה- חמסה), אך דבר לא עלה בדעתי. התחלתי לספר לו את ההארי פוטר החדש, אשר בדיוק התחלתי לקרוא באוטובוסים.

בבית החולים כבר חיכו לנו ולקחו לי את החייל בחלק הכי מעניין. יותר לא ראיתי אותו. חזרתי לבסיס באותו האמבולנס הצבאי. הנהג בעצמו לא ידע מה בדיוק התרחש, אז את הפרטים שמעתי רק בהגיענו למחוז יעדנו.

הסתבר שהייתה גיחה לג'נין עם רכבים כבדים. חייל אחד נעמד ליד הנגמ"ש בדיוק כשהפתח נפער. וקיבל על טעות זו את הכאפה של חייו, עד כדי אובדן הכרה. היה זה הלם די מרשים- בטוח קיבל זעזוע, אך מאובדן הדם לא היה מת, שכן היה זה רק חתך בעור הקרקפת. חבשו אותו ופינו לבסיס, ובבסיס רופא אין, אז לפי הנוהל, היה צריך לפנותו לבית החולים הקרוב דחוף, ללא קשר למידת החומרה של הפציעה. כנראה ששום דבר נוראי לא היה קורה לו בכל מקרה.

"טוב, זוג עירויים על חשבון הבית שהכנסתי לו בטוח לא יזיקו." חשבתי לי, "ואת הארי פוטר שיסיים לקרוא בעצמו, אם יתחשק לו".

שלוש שבועות הייתי תקוע מתחת לג'נין. כמו בטול- כארם, הייתה שם שעת עוצר, בני עשרה עם אבנים, כדורי גומי אשר אסור להשתמש בהם, אוטובוסים משוריינים, מעצרים של מיני מנהיגי של איזושהי תנועה (הפעם, תנזים, כמדומני). האמצע של ספטמבר לא הייתה שונה במיוחד מתחילת החודש. הגליל, אשר אסור לי לירות ממנו, נותר ברשותי. כמו כל חייל אחראי, ביום הבא הלכתי לאפסנאות וחתמתי על קבלתו. אבל זה בדיוק מה שלא עשיתי נכון, שכן היה עלי לספר בפרטים למפקד את האופן שבו הגיע לידי.

התוצאה לא איחרה להגיע. בכניסה לבסיס חייבים לבצע בידוק ופריקה של הנשק. בדרך כלל, אני נאבד בתוך עדר של אחי לשירות שיוצאים, ואני רק מעמיד פני פורק, כי לי זה לא מזיז בכלל. אבל הנה עוצר האוטובוס המשוריין שלנו מול הכניסה, כולם יוצאים, פורקים נשק וצועדים במעבר. ואני עוסק בקריאת מעללי פוטר ויוצא אחרון. אני מגיע לש"ג, ופתאום לא נותנים לי להיכנס ללא הפעולה ההכרחית. טוב, אין מה לעשות. אני לוקח את הגליל, מכוון למעלה, ומנסה באופן די היסטרי לחפש מה בדיוק מושכים, כי ב- 16-M הכל שונה מאוד ועם החוסר עניין שלי בנשק, זו בכלל הייתה הפעם הראשונה שבחנתי את הנשק שלי בכלל. השומרים בכניסה החליפו מבט ואחד מהם ניגש אלי לשאול אם הכל בסדר. סיפרתי להם בכנות מה הבעיה שלי, ועל כך נתנו לי להיכנס בקלות ולאחר מכן זומנתי לרס"ן יחד עם המפקד הישיר שלי. מסתבר, שהיה עלי לעבור הדרכה, הליכה, קליעה, קריעה, ליווי ולוויה, כדי לקבל אישור לשאת גליל. ולי נתנו אותו יחד עם החייל הפצוע, שכן לפי אותו הנוהל של הבסיס הנתון, הליווי של החובש את האמבולנס מתבצע עם חימוש גלילי בלבד.

העניין לא הספיק להסתיים, שכן בסופו של דבר עשו בי כבמעטפה- שלחו אותי רחוק ובול, וליתר דיוק לעזור באזור שבמצור, הרי הוא עזה. ים של תיל קוצני, ים של חולות ואפילו ים של ים, אם לשלוח מבט. ועדיין, בניגוד לכל גזען, מבחינתי ים טוב זה הים השחור, ואילו הים התיכון רחוק ממשוש נפשי, במיוחד מעבר לקץ הקיצים של תיל מלא קוצים ואין מבחינתי דבר במדבר. ואם חשקה נפשי בירוק, הרי לכך היו לי רק חיילים, ומהצומח- רק סיגלית מגולחת*** וקקטוס לשועל ב****… נו, הבנתם.

*ברוסית עפיפון זה "נחש מעופף". בסלנג FBI, עפיפון זה אדם שכוחות הביטחון ניצלו ואז "חתכו את החוט".
** הכוונה היא לגדוד דובדבן, עם כומתה בעלת צבע אופייני.
*** כומתה סגולה שגולחה כחלק ממסורת היחידה.
**** שועלי שמשון על הסמל של גבעתי.