משנכנס אדר…

קראו לה עליזה, אבל היא לא באמת הסכימה איתם.
המבט המלנכולי היה חלק ממנה, גם השחנ"שים שהייתה מנהלת עם כל בת שהחלה להתקרב אליה, וגם הבכי שהיה נשפך ממנה על כל דבר פעוט.
כל הכיתה ידעה, עליזה היא הרגשנית של הכיתה.
יום אחד, גשום במיוחד, עליזה הגזימה.
"וואהההה" אשד של דמעות פרץ לה מהעיניים. "וואהההה"
"מה קרה?" פנתה אליה פנינה, הפסיכולוגית של הכיתה.
"החיים קשים!!!" היא געתה. "ואני לא יודעת מה לעשות!"
ככה החל כל שחנ"ש איתה, במילים אלו בדיוק.
פנינה נתנה לה את המבט הפסיכולוגי שלה ועליזה החלה לשתף.
"אמא שלי ניקתה את הבית, ואני לא שמתי לב, ודרכתי על הריצפה" היא התחילה. "ואז היא הכריחה אותי לנקות במקומה, אז ניקיתי…"
שתיקה ארוכה השתררה. קבוצת בנות החלה להיקוות סביבן.
"ואז… וואהההההה" היא כבר לא יכלה לדבר, עליזה. "החיים קשים! אני אומרת לך! אין כזה דבר מנוחה בעולם הזה, אין! בסך הכל רציתי לסיים לשטוף את הריצפה מהר אז הדלקתי בבית כמה שירים שאני אוהבת, את יודעת… דיכאון חמוד. ופתאום… פתאום!!!"
הרבה דברים רעים אפשר לומר על עליזה, אבל כושר סיפור הסיפורים שלה לא השתייך אליהם מעולם. עליזה בורכה בכישרון לספר סיפורים בצורה סוחפת ובעזרת פיה אפילו הסיפור הכי אפור בעולם הפך לפיקנטי.
כולן עצרו את נשמתן. "נו?"
"אח שלי הוא האח הכי אגואיסט בעולם" היא הודיעה. "והוא אמר לי ש'משנכנס אדר מרבין בשמחה' וניתק לי את השירים!"
כולן צחקו.
"מה אתן צוחקות? אתן יודעות איזה עצוב זה היה? בכיתי!" היא ניגבה דמעה שניסתה להיכנס לה לפה.
"ומה הוא אמר?" שאלה רוזי, חברתה הטובה.
"הוא אמר שהגיע הזמן ל'ונהפוכו' והדליק טראנסים! אתן קולטות? טראנסים!" היא שוב פרצה בבכי עז. "ואז אמא שלי… היא התעצבנה עלי על שעוד לא סיימתי לנקות את הריצפה ו…."
"ו…?" הן שאלו. מרותקות.
"וזהו" עליזה השפילה את ראשה. "אחי התנדב לנקות במקומי, אני שולחתי למיטה מיואשת, וכל הבית שלי רקד לצלילי טראנסים…"
"רגע, אז מה קשה פה?" ענת, 'השכלתנית', עוד לא הבינה את הקאטש.
"קשה שאת לא מבינה!!!" קראה עליזה בקול בוכים. "אני סתם ניסיתי לנקות! בסוף אח שלי ניקה! למה התאמצתי כל כך, למה???"
"בשביל שיהיה לך מה לספר לנו" צייצה בת חכמה אחת. כולן צחקו למורת רוחה של עליזה, ואז שרו את השיר שהמציאו לכבודה של עליזה:
"זה נכון שהחיים קשים? נכון נכון נכון
אבל אנחנו מעדיפות להשתמש בכפיות
כי עליזה מספרת לנו סיפורים! המון המון המון
ואנחנו אוהבות להקשיב וגם לבכות…"
ועליזה, סולנית שכמותה, ניגנה את הכינורות בווקאל מדהים. הבכי שלה הוא משהו.
והכיתה כולה צהלה ושמחה (למורת רוחה)….