מסיפורי שושי

יגיד לכם כל מי שמכיר אותי אישית, ובעצם גם כל אלה שלא מכירים אותי יוכלו להעיד על כך בלב שלם בלי נקיפות מצפון כלשהם-
אני לא שושי.

ייתכן שחלקכם מרימים בהפתעה ניכרת את הגבות (אל תעשו את זה, זה מטומטם) אבל אני נשבע לכם בהן צדק שאני לא, אף פעם לא הייתי, ואם העתיד הקרוב לא ישתגע כהוגן אני גם לעולם לא אהיה שושי. כדי להבין את ההיגיון שפה יש לאמץ את המוח במאמץ שלא עולה על חישוב של שתיים ועוד שתיים. זו עובדה ברורה ומובנת לכל.

אלא מה?

יש אנשים שלא אזכיר את שמם, משום שאני לא יודע מה הוא, שנראה כי הם צריכים תזכורת לאי שושיותי מדי פעם בפעם.

הדבר קורה כבר זמן רב בקביעות- הטלפון מצלצל, המספר לא מזוהה. אני חוכך בדעתי שייתכן כי המקרה הוא סתם טעות במספר, אבל מצד שני זאת יכולה להיות הזדמנות עסקית יוצאת מן הכלל. בוודאי בצד השני של הקו מחכה במאי סרטים צרפתי שרוצה אותי בסרט החדש שלו. לצרפתי קוראים מר דיז'און, כך החלטתי. ואם כבר, יש לו גם סיגר ביד. למה לא? אני עונה.

-הלו?

-שושי?

-סליחה?

-זאת שושי?

-לא, זאת טעות…

-אהה…

-כן…

-אז אפשר את שושי?

-לא אדוני, זאת טעות במספר.

-היא לא נמצאת?

-מי?

-שושי.

-אין שושי, אני מתרתח, זאת טעות, שלום. אני מנתק. אידיוט.

שושי אחת, שקיימת לה אי שם בקוסמוס הרחב, קנתה לה יום אחד טלפון. מה יש? מניין לה לדעת שמספר הטלפון שלי כמעט זהה לשלה? אני לא כועס. גם לא על האלמוני שמחפש אותה. הרי בתום לב הוא מתקשר, מייחל בנפשו למצוא את שושי שלו, והוא אינו יודע שהוא טורד את מנוחתי, או מפריע למר דיז'און בעל הסיגר וכובע הצילינדר (כך הנחתי) לשנות את חיי. אין לו אשמה בעניין, ועל כן אני לא מאשים אותו.

לפחות כך הייתי עושה אלמלא היה נמשך הדבר כבר קרוב לחמש שנים.

-הלו?

-שושי?

-לא שושי…

-למה?

בחיי שאין לי מושג. צר לי על שאינני מספיק שושי בשבילך. אבל ייתכן שהיית יכול לצפות את זה בפעם החמישים שבה התקשרת למספר הזה. צלצול הטלפון. אני בא, מר דיז'און.

-הלו?

-שלום שושי! מה נשמע?

-ברכותיי, אדוני. זאת הפעם המאה שבה אתה מתקשר למספר הזה.

-לשושי?

-לא. כי זה לא שושי. שושי לא פה.

-תמסור לה הודעה?

אני מנתק. ליבי ליבי על שושי. וודאי מחכה היא, אותה אחות למספר שלי, לשיחה הגורלית מאותו אלמוני, ושתיקה. אני לא יודע מי הוא האיש הזה. אולי אין שושי, אולי מדמיין? אולי הוא חושב שאני שושי? לא שיש לי בעיה מיוחדת עים השם הזה, אבל שושי זה לא שמי, למען השם!

מתקשרים.

-הלו?

-הלו? זאת שושי?

רגע קט של היסוס. לא, היא לא בבית כרגע, אני עונה. למסור לה משהו?

-אה, רק תמסור לה שאמרתי שלום.

-אמסור. איך אצלכם?

-אתה יודע, עובדים, ברוך השם. הקטנה כבר עולה לכיתה ב'. איך אתם?

-לא מתלונן. עסקי נייר הטואלט פורחים, כרגיל. חשבתי לפתוח עוד מפעל בפרדס חנה.

-יפה, יפה…

-נו, העיקר הבריאות.

-בלי ספק. יום טוב.

-גם לך. תקפצו לבקר פעם.

-נבוא. ביי. מנתק.

בעצם כל העניין הזה לא כל כך נורא. אני והאלמוני מדברים פעם בשבוע, מתעדכנים. אני מעביר הודעות לשושי, והוא מספר על המצב בבית. הקטנה כבר קוראת בלי ניקוד כמעט לבד, ישתבח שמו. גם העסק שלי, בלי עין הרע, כבר עבר ליצוא. באמריקה אנחנו להיט. הוא מבטיח שעוד יקפוץ לבקר. אני מאחל לכל אחד לקבל לפחות שיחה אחת כזאת, וממליץ פשוט לקבל על עצמיכם את הזהות הנוספת. מאז שעשיתי זאת חיי השתנו ללא היכר. אני מנהל חיים כפולים. הציעו לי פעם כמה חברים לצאת, אמרתי שאני לא יכול. למה? שאלו. מחכה לשיחת טלפון.