מחליקה על כפכפים- פרק 2

בפרק הקודם! *נעשה תקציר למי שמתעצל לקרוא [;*
יום ראשון לכיתה יא',
לירון עושה פדיחות מול התלמיד החדש~ ואל הכיתה נכנסה חבורת בנים שגרמה לה למלמל "אוי לא" (הו הדרמה! -,- ) ~וואו זה נשמע די משעמם כשמנסחים את זה ככה! חח~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לירוי!" אחד הבנים מתקרב לעברי ובאלגנטיות של בבון וחובק אותי חזק בזרועותיו.
"היי תמי" אני ממלמלת, יותם בוחן את שנינו בעניין ואז הולך לעבר קייסי, "אתה יכול לעזוב אותי, כבר הברחת את הבחור החמוד." אני מסננת בעודו חונק אותי כשעל פניו מתנוסס חיוך רחב.
"יופי!" הוא צוהל ועוזב אותי מחיבוקו המוחץ.
אני פונה לעבר שאר הבנים, שנדמה שדבר כלל לא השתנה בהם.
"מה קורה?" אני שואלת ובעוד שניים מהם נותנים בי מבט נוקב ויוצאים מהכיתה מבלי לומר דבר, שניים אחרים מחייכים אלי ועונים ששלומם טוב.

עוברות מספר דקות, ואנחנו מוצאים את עצמנו יושבים שישה אנשים על שולחן המורה;
קייסי, שעסוקה בלספר ליותם על כל מה שיש לבית הספר להציע.
תמיר, הלא הוא תמי, שנועץ ביותם מבט רצחני.
דר, שאוחז בידי ומנסה לעודד ולנחם אותי "אל תתייחסי לשני הטמבלים האלה שהתעלמו ממך! הם פשוט חברים טובים של גל".
תומר, שמהנהן לאות הסכמה עם דר.
ויותם, שלא מבין מאיפה נחתנו עליו, ואיך זה שדווקא הוא נתקע עם חמשת הווירדואים של שכבה יא'.

"אז יותם מאיפה עברת לכאן?" אני שואלת בזמן שדר טופח על ראשי וקייסי מסבירה ליותם מדוע עליו להימנע מליצור קשר עין ישיר עם מריו השרת.
"מאירלנד" השיב לי.
אם היינו נמצאים באיזו אנימה יפנית ממוצעת, סביר להניח שדם היה פורץ לי מהאף והייתי מרחפת לי בין עננים כשברקע נשמעת מוזיקה אירית מופלאה.
למזלי, אינני נמצאת באנימה (אף על פי שבכל פעם אחרת הייתי שמחה להצטרף לעולם צבעוני ומשעשע שכזה), וההתלהבות שלי נשארת חבויה מעיני האחרים.
"איזה מגניב!!!" אני צווחת, (טוב אולי לא ממש חבויה.)
"לירון מתה על אירלנד" אומר דר.
"לירון מתה על כל דבר." מלמל תמיר.
"חוץ מעליך" ציינה קייסי בהתחשבות.
"אני כל כך רוצה לטוס לאירלנד!" אני צווחת, ואז חולפת בראשי עוד מחשבה, "ובגרמניה, ובאנגליה, ובאיטליה, וביפן, ובסרי לנקה!"
"מה זה סרי לנקה?"
"אי" אני משיבה למי ששאל זאת, לא זיהיתי מי, דגלים של לפחות חמישים מדינות התנוססו להם כנגד עיני וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "אין ברירה, אני אצטרך לשדוד בנק ולטוס לכל המקומות הללו".
"כמה זמן גרת באירלנד?" שאלה קייסי בעודי שבה אט אט לקרקע ולמציאות.
"שנתיים, לפני זה גרתי בארצות הברית".
מיותר לציין שפה כבר נפלתי מהשולחן ומלמלתי עד כמה החיים אינם הוגנים.
"לירון את בסדר?" תמיר בשיא התחשבותו בעט ברגלי לראות שאני עוד בהכרה.

נאלצתי להתעשת ולקום שוב (בפעם השניה!) מהרצפה, מכיוון שאל הכיתה נכנסו יתר התלמידים ויחד איתם-גלית המחנכת.
"לירון את בסדר?" שאלה גלית
"החיים לא הוגנים! את יודעת? זה פשוט עולם אכזר שגוזר עלי לחיות חיים משעממים באמצע שום מקום ולא לצאת להסתובב ברחבי העולם שאלוהים ברא עבורנו!" רטנתי, גלית רק נאנחה וטפחה על שכמי, "יהיה בסדר" מלמלה.

"חשבתי שאת אתאיסטית" הוסיפה קייסי כשהתיישבתי לידה.
"אוי נו זו צורת ביטוי!" קברתי את ראשי בין ידי שהונחו על השולחן.
עברו מספר שניות עד שקלטתי שדבריה נאמרו למען הסחת דעתי מהבעיה האמיתית, הרמתי את ראשי ונעצתי את מבטי בקייסי המחוייכת.
"שוב את התיישבת לי החלון?!"
"חשבתי שאין לך מה לראות ב'אמצע שום מקום'" משכה בכתפיה.
לפעמים, אבל ממש לעיתים רחוקות, אני ממש שונאת את הילדה הזאת.

"פפסט!"הלחישה החרישית הזו שכל פעם שמשמיעים אותה, אני חושבת על ממרח פסטו.
"פפסט!" אני מטה ראשי ימינה ורואה את דר יושב בצד השני של הכיתה, שולחן צמוד לקיר יחד עם תמיר. הוא ממהר לבדוק שגלית בדיוק כותבת משהו על הלוח, וזורק מטוס נייר מקופל למופת שפוגע בראשה של קייסי.
"דביל" מסננת קייסי ובוהה במטוס שכעת מונח על השולחן.
אני מיישרת את הנייר (אמנם אינני יודעת לקפל מטוס מנייר, אך אני יודעת להחזיר אותו לצורתו הקודמת).
"איפה ג'ני?" נכתב שם.
קייסי ואני מחליפות מבטים ואז מבינות שג'ני כלל לא נמצאת בכיתה.
"איך לא שמנו לב?" אני חושבת לעצמי, שכן ג'ני היא חלק בלתי נפרד מחבורת הווירדוז של יא'3.
אך בדיוק הדלת נפתחת, ולפני שקייסי ואני מספיקות לשנות את נושא השיחה ל"איפה המיליון דולר", ג'ני נכנסת לכיתה והבעתה חמוצה למדי.
"אוו אוו…" אנחנו לוחשות, בעוד ג'ני מתקרבת לשולחן הריק לפנינו, "מה קרה הפעם?" אנחנו לוחשות מספיק חזק שתשמע אותנו.
היא מחווה בידה סימן של "חכו", ובמשך שאר השיעור בו גלית מחלקת מערכת שעות, לוח מבחנים ושאר ירקות, קייסי ואני חושבות על כל סינריו אפשרי בו ג'ני יכלה להיות מעורבת.
סביר להניח שמה שג'ני תספר לנו יהיה לגמרי שונה ממה שאנחנו חושבות, אך דמיוננו חסר גבולות ואופקים, ואנחנו חושבות על כל דבר החל מאיחור לאוטובוס, נפילה במדרגות ועד איום בנשק חם וניסיון חטיפה על חמור בחסות זקנה שג'ני עזרה לה לחצות את הכביש.
הצלצול הגואל מגיע ולפני שגלית מספיקה להגיד ש"הצלצול הוא בשבילי", מרבית הכיתה כבר בחוץ בדרכה לשלל האטרקציות שיש לבית הספר להציע; מחששת אולם ספורט, מחששת מדרגות, מחששת שער אחורי, מחששת מקלט.
בכיתה נותרים רק דר, יותם, קייסי, ג'ני, ליסה, ליאן ואני.
"מה קרה?!" דר קייסי ואני צועקים בדרמטיות מוגזמת ומתקרבים לעבר ג'ני שמופתעת מעודף הדרמה שנוצרה סביבה.
"אז ככה.." היא היססה הבעתה הטרודה הגבירה את חשדותינו.