מגילת המן

המן היה מתוסכל. בעוד פחות משבועיים יחול חג הפורים, ועדין לא היה לו רעיון לתחפושת.
"בכל שנה אותו הסיפור", הוא חשב לעצמו בעודו פוסע במהירות בסמטאות שושן, "אין לו רעיון לתחפושת, חג פורים מגיע, כולם הולכים מחופשים למשתה של אחשורוש ולו נשארות רק שתי אפשרויות:
או לחבוש שוב את הכובע המוזר והמחודד של סבא אגג. או להתחפש יחד עם זרש לאחד מהרעיונות המשונים שלה, סטייל בגתן ותרש או גלילי כסף (בפעם הראשונה הוא דוקא התלהב להיות מחופש לכסף, אבל היה כבר מאוחר מדי כשהוא הבין שזרש מתכוונת להיות בתפקיד הכסף ואילו הוא נתקע למשך כל המשתה בתוך גליל טישו ענקי).
צלצול האחשנדרפון שלו קטע את מחשבותיו, על הצג הופיע השם "האחת והיחידה (וטוב שכך)".
לרגע נעצרה נשימתו, הוא נזכר בסיבה שגרמה לו לצאת מביתו בחיפזון שכזה והסתכל במהירות לכל עבר. הוא הבחין בסוס מקושט הצועד באצילות מלכותית, ביבואן רעשנים המציע בקול את מרכולתו לעוברים והשבים ובשני ילדים משחקים "איש תלוי", לא היה כל סימן לזרש. אנחת רווחה נפלטה מפיו ובלי משים ידו נשלחה אל כיס גלימתו, ממששת את עשרת אלפים ככרות הכסף ומוודאת שהם עדין במקומם.
זה לא שהוא התנגד לקניית תחפושות לילדים, להתחפש היה מצחיק, מהנה ותמיד היה אפשר להשאיר את ויזתא המחופש אצל השכנים בלי שהם ישימו לב.
אבל עשרת אלפים כיכרות כסף בשביל תחפושות לעשרה ילדים?! חשבון לא היה הצד החזק של המן, אבל אפילו בלי מחשבון הוא ידע שזה יוצא בערך 987 כיכרות לכל ילד. מה שאומר המון כסף.
לא שלמשפחת בן המדתא היה חסר כסף, הם היו מהעשירון העליון של שושן ואולי אפילו של פרס כולה. אבל המן היה די בטוח שהוא ימצא לכיכרות האלה שימוש יותר טוב מאשר לבזבז אותו על תחפושות, שגם ככה יום אחרי פורים אף אחד כבר לא יזכור אותן.
"אולי ניתוח אוזניים" הוא הרהר לעצמו, כבר זמן מה שהוא חושב על הניתוח הזה. נכון שכיום כבר אין אף אחד שיעז לכנות אותו "אוזני פיצה", כפי שקראו לו בצעירותו, אבל עדין בכל מקום אליו הגיע נשלחו מבטים מעצבנים לעברו, או יותר נכון לעבר אוזניו.

צלצול נוסף מכיוון האחשנדרפון הפריע לתכניות הגדולות של המן, "הכסף יכול לחכות בינתיים, עכשיו צריך לחשוב מה עונים לזרש". פתאום עלה במוחו רעיון, לא מבריק במיוחד אבל בהחלט יעיל. הוא התחיל לרקוע ברגליו, לקח נשימה עמוקה וענה. "הי מותק, אני לא יכול לדבר כרגע, אני בדיוק באמצע רכיבה ויש כאן אחשתרנים בכל פינה שרק מחכים לתת דוח למישהו", הוא ניתק את השיחה בלי לחכות לתשובה של זרש. ליתר ביטחון הוא גם כיבה את המכשיר, סתם כדי להיות יותר רגוע. הוא קיווה שהיא לא כועסת יותר מדי.
אבל הוא ידע שזו תקוות שווא, היא תמיד כעסה יותר מדי.

הוא הרים את מבטו מהמסך הכבוי בדיוק בזמן כדי לא להיתקל במרדכי היהודי, שישב כמו תמיד בשער הארמון והיה עסוק בקריאת שנים מקרא (התרגום טרם יצא לאור בימים אלו).
המן לא ממש חיבב את מרדכי היהודי. האמת היא שהוא ממש שנא אותו, עוד מהימים שבהם שירתו יחד כקצינים בצבא קבע. לדעתו מרדכי היה חכם מדי, יהודי מדי, ידע שבעים שפות יותר מדי ועכשיו גם חסם לו את הדרך לארמון. שלא לדבר על זה שבכל שנה הוא היה מצליח איכשהו לחשוב על התחפושת המקורית ביותר בשושן.
הוא החליט לנסות גישה ישירה – "אתה חוסם לי את הדרך לארמון", אמר. האמת שעד לפני כמה רגעים הוא בכלל לא תכנן להכנס לארמון, אבל הוא בטעות הגיע לכאן אז כדאי לנצל כבר את ההזדמנות לחיזוק הקשרים עם אחשוורוש. וחוץ מזה, אולי בארמון הוא ימצא סוף סוף רעיון לתחפושת.
"מטרוש", ענה לו מרדכי מבלי להסיט את מבטו מהחומש, "כרסין נשדו פור".
המן הרגיש שהוא מתחיל להתמלא חמה, הוא שנא שמרדכי דיבר בשפה שהוא לא מבין.
"מה אמרת?", הוא סינן מבין שיניו, "לא שמעתי אותך טוב". "המן?", מרדכי הרים לבסוף את מבטו, "סליחה, שכחתי שאתה לא מבין טרסית. אמרתי שאני רק מסיים את הפסוק וזז, אז הנה אתה יכול לעבור".
המן חלף על פני מרדכי בלא להגיד אף מילה נוספת. הוא היה מלא בכעס, והרגיש שרעיון גדול מתחיל לעלות במוחו. רעיון שהיה כדאי לחלוק עם המלך אחשוורוש.
הוא טיפס שישה גרמי מדרגות, דרך על עשרים ותשעה שטיחים פרסיים וחלף על פני מאה שישים ושמונה תמונות דיוקן עצמי של המלך, עד שלבסוף הגיע אל אולם הכתר.
שם, על כיסא זהב מפואר, ישב המלך אחשורוש ופתר תשבץ היגיון גדול מימדים. .
"מי זה?", שאל המלך תוך כדי שהוא ממשיך לפתור את התשבץ במרץ. המן הרגיש תחושה משונה של דז'ה וו, "אההממ זה אני, הוד מלכותך, המן בן המדתא".
"מצוין" קרא המלך, "באת בדיוק בזמן. אני תקוע עם ההגדרה הזו כבר חמש דקות – משתה המלכה לשעבר הוא בעצם שיטת אריגה הפוכה, יש לך כיוון?".
המן שנא תשבצי היגיון, האמת שבאופן כללי הוא שנא כל דבר שלא היה קשור אליו או לכסף שלו, אבל הוא ידע שלא כדאי להסתבך עם המלך חם המזג. "המלכה לשעבר זו בטח ושתי", הוא אמר בקול מהוסס, נזכר בכך שהוא היה זה שהציע להיפטר ממנה אחת ולתמיד.
"אתה צודק!", המלך נשמע נלהב, הוא כנראה לא זכר של מי היה הרעיון, "המשתה של המלכה זה ערב ושתי, שזה בעצם גם שתי וערב הפוך! אני חייב להגיד שהפתעת אותי, לא חשבתי שיש לך את זה. רוצה כוס שיכר?". המן ידע שבשביל אחשוורוש כל דבר שימש כסיבה מצוינת לשתות עוד כוס של משקה אלכוהולי, אבל הוא לא ממש חיבב שיכר. וודקה, ערק או ויסקי טוב שכנו אצלו דרך קבע במרתף הקריר, אבל משיכר ויין הוא העדיף לשמור מרחק. "לא תודה", הוא אמר בזהירות, מקווה לא לעצבן את המלך "זה לא בדיוק הטעם שלי". המלך קימט לרגע את מצחו מהורהר, ואז "אתה בעצם אומר שכוס שיכר היא לא כוס התה שלך", הוא צהל "אני אוהב את זה!". המן התאמץ להעלות על פניו חיוך מזויף, אבל כנראה שזה לא היה מספיק טוב כי המלך אמר " חוש ההומור שלך פשוט לא קיים, אתה יותר יבש מהגרון שלי אחרי לילה של שתיה".
המן לא ממש ידע איך להגיב לדברים האלה, אז במקום זאת הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולהעלות את ההצעה עליה חשב בדרך לארמון.
"ואם כבר יבש, שמת לב שיש עם אחד בממלכה שלך, עם היהודים, ששונה מכל שאר העמים?". "ברור שהם שונים, הם יהודים, מה רצית שיהיו? מדיים?", המלך אחשוורוש לא השתכנע.
"אבל הם לא רק שונים", המן לא ויתר, "הם גם ממש מעצבנים. תראה למשל את מרדכי הזה, חושב שהוא יודע הכל". "אבל הוא באמת יודע הכל", אמר אחשוורוש, "וחוץ מזה הוא דוקא אדם די נחמד". המן החליט לנסות כיוון אחר "טוב, תראה, יש לי כאן עשרת אלפים כיכרות כסף שאני יכול לתרום לאוצר הארמון". "אתה יודע שכסף זה לא בדיוק מה שחסר לי, נכון?". "ברור", המן לא ויתר, "אבל איך אומרים? הדבר היחיד שיותר טוב מכסף זה עוד כסף". מול טיעון כזה נסתמו טענותיו של המלך ובעיניים נוצצות הוא אמר "אז מה אתה רוצה בתמורה לכל הכיכרות האלה?".
"טוב, זה לא משהו רציני", המן כמעט לא האמין שהוא הגיע סוף סוף לתכנית שלו, "אפילו לא תרגיש את זה. יש לי עץ קטן בגובה חמישים אמה, שאני רוצה לתלות עליו את מרדכי, בפורים אם אפשר. ועל הדרך גם להפטר מכל היהודים המעצבנים האלה". את כל זה הוא אמר בנשימה אחת, בדיוק כמו שהוא קורא לעשרת ילדיו לארוחת הצהריים.
"זה הכל?", התפלא אחשוורוש, "אז עשינו עסק". הוא הסיר מעל ידו את החותמת המלכותית ונתן אותה להמן, שלא האמין למראה עיניו.

המן יצא מהארמון וצעד בהתרגשות לכיוון ביתו. ההתלהבות מהתכנית שלו שחש בכל גופו גברה אפילו על החשש מהמפגש עם זרש, איתה לא דיבר במשך כל היום. הוא כבר ניצב ממש בפתח ביתו כשלפתע הרגיש זרם מים סמיך פוגע בו בעוצמה רבה. ובטרם הספיק לתהות מה מקור המים ומי הולך לשלם על הטעות הזו נשמעה מכיוון הבית צעקה "אוי אני כל-כך מצטערת אבא, חשבתי שאתה מישהו אחר". המן היה מבולבל, ככל הידוע לו רשום במגילה שהיו לו רק עשרה בנים, אז מאיפה הגיעה בדיוק הבת הזאת?! הוא ציין לעצמו לעדכן את המגילה בהקדם האפשרי.
ובדיוק באותו הרגע נפתחה דלת הבית בתנופה ומשם יצאה זרש, פניה חיוורות ובידה סל ענק המלא בכל טוב הארץ. "זה הגיע ממש עכשיו, ממשפחת קישקשתא", היא מלמלה בקושי, מחפשת משהו יציב להשען עליו כדי לא ליפול. "מה עושים? לא הכנו אפילו משלוח רזרבי אחד".
"מה הבעיה?", שאל המן, "תעשי כמו תמיד- קחי משלוח שקיבלנו ממשפחה אחרת, תחליפי את הפתק ותשלחי למשפחת קישקשתא ". "אי אפשר", השתנקה זרש, "תסתכל" היא הצביע בידה על הסל. ואז הוא הבין, מה שנראו לו בתחילה כסתם עיטורים צבעוניים המקשטים את הסל התגלו ככתובות קטנות ומרושעות של "למוטב בלבד". אין ברירה, המשלוח הזה צריך להשאר אצלם.
ובדיוק כשהוא התחיל לחשוב שבדיחות קרש מלכותיות, משלוח מנות למוטב בלבד והתגלית שיש לו בת שלא ידע על קיומה הם יותר מדי ליום אחד, נעצרה ליד החצר כרכרה מפוארת וממנה זינקו שני שליחים מלכותיים. השליחים ניגשו אל המן, אמרו כמה מילים על משתה ואסתר המלכה ולפני שהוא הספיק להחליף בגדים או אפילו להגיד משהו, הם גררו אותו במהירות אל תוך הכרכרה, שהחלה שועטת לכיוון ביתן המלך.
"וואו, מה קרה לך?", שאלה המלכה ברגע שנכנס לארמון, מנסה להסתיר בידה את צחוקה. המלך לעומתה בכלל לא ניסה להסתיר את הצחוק שלו "טוב, לפחות אתה כבר לא יבש…" הוא אמר בין פרץ צחוק אחד למשנהו. "ואם אנחנו כבר מדברים על שיפור פני המן…" המלך עצר לרגע את שטף דיבורו, מאפשר להמן לתהות על כך שככל הידוע לו אף אחד מהנוכחים לא דיבר על "שיפור פני המן". "אז אני והמלכה חשבנו על תחפושת שתתאים לך. למרות שיהיה מדויק יותר להגיד שאתה חשבת עליה". המלך הרים את ידו ומייד החלו להשמע קולות תיפוף קצביים, התיפוף נמשך מספר רגעים וברגע שפסק הכריז המלך בחגיגיות: "איש תלוי!".
מאותו הרגע הדברים קרו במהירות, המן הובל אל העץ ולמרות מחאותיו הנמרצות הוחלט להשאיר אותו שם למשך כל המשתה. הוא לפחות התנחם בעובדה שזה עדין עדיף מלהיות תקוע בתוך גליל טישו.
זרש, שכעסה על כך שבמשך כל היום הוא לא היה בבית, הודיעה לו שהפעם הוא לוקח את הילדים איתו ואפילו דאגה לכל אחד מהם לעץ משלו.
מרדכי הפתיע כמו תמיד ומונה למשנה למלך אחשוורוש. יודעי דבר סיפרו שהוא לא מתכוון לעזוב את התפקיד בקרוב.
אחשוורוש החליט לנצל את השמחה הכללית ולהטיל עוד מיסים אל התושבים.
העיר שושן צהלה ושמחה.
וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.