מבוכים ומטורפים – פרק 13 – ההר, המפלץ, וחוסר הבושה

ובכך, הקוסמים האמיצים שלנו המשיכו בדרכם. מהעיר פרמז-אן למקום בו אף אדם לא העז ללכת. מסיבה טובה כמובן… אז הקוסמים הלכו להם, והלכו, והלכו, ישבו מעט… והלכו, והלכו… עשו הפסקת פיפי… הלכו, והגיעו…! מלך העיר פרמז-אן, אמר לקוסמים שהגבינה הטובה בעולם נמצאת במקום אכזרי ששמו… הענק הוולקני! במקום זה לא יכול להתקיים שום סימן של חיים. אלא… יש מישהו מיוחד שיכול להסתגל לחום העז ששם… זה הרי כול כך ברור… רבותי, הגבינה הטובה בעולם נמצאת אצל דר– האהא, ניראה לכם שאני אגלה…? בואו ונמשיך במסע של הקוסמים שלנו…!

השמיים היו קודרים. הם היו שחורים ואדומים. נשמעו רעמים אך לא היה ניתן לראות ברקים. העננים האפורים זזו במעגלים מעל להר. הר גדול. הר געש. הר הגעש לא היה פעיל מזה שנים. ניתן לראות שבילי לבה זורמים במורד ההר. ההר היה שחור וקוצני מאבני בזלת גדולים.

"אוקיי, פה המלך אמר שזה נמצא…" אמר ספארק כשהוא מסתכל על ההר.
"זה לא אמור להיות יותר… בהיר…? זאת אומר, פה זו הגבינה הטובה בעולם" אמר שילו.
"טוב, למה אנחנו עומדים פה?" שאל ארטי.
"כן, בואו נמשיך!" אמר וורם.
ארבעת הקוסמים התקדמו לעבר ההר.
הם ראו שלט מעץ שהצביע על שביל למעלה ההר. היה כתוב בו משהו בכתב דיי עקום.
ספארק הסתכל על השלט. "נא לא להיכנס… אלה אם כן אתם רוצים לפגוש את הבורא…" ספארק הסתכל לאחור לעבר שלושת הקוסמים. "במיוחד אתם קוסמים!" ספארק הופתע. "אם אתם תיכנסו אני אוכל אתכם כמו… מה זה…?" ספארק כיווץ את עינייו. "מאר-שמ-לו…? מה זה מרשמלו…?" ספארק שאל את שלושת הקוסמים.
"אדוני" אמר שילו. "אתה שואל את החבר'ה הלא נכונים…!"

ארבעת הקוסמים טיפסו על הר הגעש. ככול שהם התקדמו, הם שמעו כמו מין צלילים של זמזום. אך הזמזום הזה נשמע כבד.
"חבר'ה… אני לא אוהב איך שזה נשמע…" אמר ארטי בדאגה.
"לא לדאוג, חבר" אמר שילו בביטחון. "הכול יהיה בס—"
לפתע פרץ אש גדולה מקצה ההר.
"יודע מה?" אמר שילו. "תדאג כמה שאתה יכול!" הוא אמר בלחץ.
הקוסמים המשיכו לטפס. ונשמע כאילו מקור הזמזום התחיל גם לשיר. הוא שר באיטיות ובכבדות. "לאכול… את האדם… זה פשוט תענוג…! לאכול את האדם… זה פשוט… טעים וענוג…!"
"לאכול אדם?" שאל ספארק.
"לא. עוד לא ניסיתי כזה…" אמר וורם.
ארבעת הקוסמים עלו לקצה ההר.
ולפתע עיניהם הם ראו משהו שאף אדם לא רואה כמעט בחיים. יצור מפלצתי ואכזרי. יצור גדול, מלא בחוסר רחמים. זה היה…

"דרקון!!!" צעקו ארבעת הקוסמים.
הדרקון הסתובב והסתכל על הקוסמים בעיניים האדומות והחדות שלו.
הוא היה גדול. גובהו היה כחמישה עשר מטרים. על החזה שלו היה כרוך אריג בד ארוך וכחול. הוא היה שחור, ואדום מעט. על גופו פוזרו קוצים אדומים וזוהרים. פיו היה ארוך, ומלא שיניים חדות. ועל גבו היו שתי כנפיים גדולות קוצניות וכצבע גופו. על ראשו היו שלושה קרניים אפורות וארוכות שהחליקו עד לצווארו. בידו של הדרקון, הוא החזיק אדם שקשור על מקל.
"מה?" אמר הדרקון בקול כבד. "אף פעם לא ראיתם דרקון?" הוא הופתע.
"א-א-את ה-האמת… ל-לא…" אמר ארטי בגמגום.
"האה, נו טוב…" אמר הדרקון, והכניס את המכל עם האדן לפיו. הוא הוציא את המקל מפיו והאדם לא היה שם.
"ולמה… הוא…?" של ספארק.
הדקרון ישב במכה אחד והאדמה רעדה. "הוא רצה לחסל אותי" הוא אמר. "אז אני פשוט אכלתי אותו…!" הוא גירד את בטנו. "אז… מה יש לכם, קוסמים, ממני?" הוא שאל.
"טוב… אנחנו פה בשביל הגבינה הטובה בעולם…" אמר וורם בלחץ.
"רגע…!" אמר ספארק במהירות. "איך משיגים גבינה מדרקון?" הוא שאל.
ארבעת הקוסמים הסתכלו זה על זה. ואז הם הסתכלו על הדרקון.
הדרקון הסתכל על הקוסמים.
היה שקט.
"גבירתי…?" שאל שילו בשקט.
הדרקון הסתכל על הקוסמים. "טוב, אז נולדתי עם קול כבד! זה לא הופך אותי למשהו אחר!"
"אז…" אמר ארטי.
"קאסורה" אמרה הדרקונית.
"קאסורה…"אמר ארטי בלחץ. "יש מצב שאת נותנת לנו מעט מהחלב שלך…? בשביל… גבינה?"
"מה ניראה לכם?! ניראה לכם שאני אתן לכם לראות או לגעת לי באזורים הצנועים שלי?!" התעצבנה קאסורה.
"אמממ… אני יכול לומר ש… כן…" אמר ספארק בלחץ.
"אתם לא תעזו…!" אמר קאסורה באיום.
"כן, אנחנו דווקא כן" וורם התקדם לכיוון קאסורה.
"התרחק!" קאסורה צעקה בחוזקה ונשפה אש מפיה.
וורם הפך לערימת אפר. ארטי וספארק החיו אותו.
"טוב, גברתי, יש גם אלטרנטיבות!" אמר וורם בביטחון. "חבר'ה, לא האזור הצנועה!" הוא צעק.
ארבעת הקוסמים הסתערו אל קאסורה.
קאסורה עצמה את עיניה. ואמרה משהו. "פורטוס" היא אמרה.
ופתאום ההקוסמים נעלמו.
"תודה לעצמי… זה יעכב אותם…!" אמרה קאסורה לעצמה.