לעולם לא הבנתי

לעולם לא הבנתי למה אני חי
כי תמיד סבלתי
וזה ההתחלה של כל הדברים שרציתי לשתוק לגביהם.
כי הם מסתכלים עליי, מקווים שאהיה חזק ואשרוד.
ואני לא יודע כלום אפילו את המהות של עצמי אני לא יודע.
וזה למה אני אוהב ללמוד, כי זה הדבר היחיד שאני טוב בו.
כי אף פעם לא הבנתי אינטראקציות אנושיות.
האינטראקציות שלי תמיד היו במעגל המשפחתי שלי,
משפחה של אוטיסטים שתמיד לא הסתדרו בחברה.
אז למדתי לבד, נפגעתי והסתכלתי מהצד ללמוד את התבנית הזו.
ולא עזר לי שתמיד שמו עליי תקוות,
הם תמיד בכו שנפתחתי ואמרתי את הרגשות שלי,
הם תמיד אמרו לי להתמודד בצורה לא אנושית
אבל תמיד קיוויתי שאני לפחות קצת אנושי
אני לעולם לא הבנתי את זה.
אז התחלתי לכתוב, קיוויתי שזה יזכיר לי שאני אנושי.
ואני רואה איך אנשים מסתכלים מהצד על זה
וזה הזכיר לי יותר מדי דברים, אבל המשכתי
כי מצפים ממני לשרוד ולשרוד זה להיות אנושי.
אז למדתי דרכים שונות לבטא את עצמי ולהרגיש
וכשעזבתי את הבית התחלתי להפיץ את הדברים האלו
ואותם מבטים, אותם דיבורים שגרמו לי להרגיש שאני לא אנושי
שאני לא כמוהם, כמו המין האנושי, מתנהג רגיל ומחייך עם חברים
ונשברתי, זה אנושי נכון?
אז החלטתי לעשות את מה שהרגשתי, אם זה הצחיק אותי
אם זה ריגש אותי ואם זה גרם לי להיות שמח, עשיתי את זה.
אף פעם לא למדתי להיתמך כנראה.