לחמנייה עם נקניקייה

אבא לקח אותנו לדוכן נקניקיות. אנחנו הרבה פעמים הולכים לשם, כי אנחנו רוצים לאכול משהו אכיל לשם שינוי, והאוכל של אבא לא ממש אכיל. מי זה אנחנו? אני ואחותי, בון.
אבל הסיבה האמתית שאני ובון אוהבים ללכת לדוכן נקניקיות (שדרך אגב קוראים לו ההוגיום) היא בגלל שכל פעם שאתה קונה נקניקייה, המוכר, שקוראים לו דייב, מסובב את גלגל המזל ומראה במה זכינו. יש המון פרסים אפשריים: ברווז גומי, רובה מים ואפילו רכבת צעצוע, אבל מה שאני ובון ממש רוצים לקבל מהפרסים הוא הלפטופ.
האגדה מספרת שאף אחד מהקונים של הוגיום לא זכה בו, ושלפי האגדה, זה בלתי אפשרי.
אני ובון כל פעם אוהבים לנסות לזכות בלפטופ, ולמזלנו, אבא שלנו לא גילה את הסיבה הזאת, כי אם הוא יגלה שרק בגלל זה אנחנו אוהבים לאכול בהוגיום, הלך הלפטופ.

אבא הסיע אותנו להוגיום, אוי רגע, שכחתי לספר לכם משהו. הראשון שיזכה בלפטופ, יכונה כ"מלך הנקניקיות" וזה החלום שלי ושל בון.
לפתע, כשהגענו להוגיום, הייתה המולה מסביב לדוכן.
המוני ילדים של ילדים היו מסביב לדוכן, ואני ובון לא הבנו למה, ומיד יצאנו מהמכונית ביחד עם אבא.
"מה קרה?" אבא שאל את דייב לאחר שהצלחנו להידחף דרך ההמולה
"מה, לא שמעת?" שאל דייב "זכו בלפטופ!"
"מה!?" אני ובון נדהמנו "מי?" שאלתי
"רונלד קיון" אמר דייב "עכשיו המון ילדים קונים אצלי, חושבים שבגלל שהקללה הופרה אצל רונלד, היא תופר גם אצלם" צחק דייב, כי הוא זה שבתכלס מרוויח כאן
"רונלד" אני ובון קראנו בקול חשדני.
עליי לספר לכם משהו: רונלד הוא לא הטיפוס הכי אמין בעולם. לא כדאי לכם להשאיל לו ספר לכמה זמן, כי אתם פשוט תגלו שאו שהספר נרטב באמבטיה, או שהוא נפל מצוק, או שאריה אכל אותו בכלל! (וכל אלה תירוצים, מי שלא הבין, פשוט אין לנו הוכחה).

אני ובון היינו כמעט בטוחים שרונלד הערים עלינו, אבל מה שהיינו צריכים זה הוכחה, כי אנחנו היינו ממש עצבניים, הרי לפי האגדה זה בלתי אפשרי לזכות בלפטופ בהוגיום.
הלכנו לבית של רונלד ואני דפקתי על הדלת.
במהירות את הדלת פתחה אישה לחוצה. אימא של רונלד.
"גברת קיון, מה קרה?" שאלה בון
"המרק על האש, תדברו מהר!" קראה גברת קיון בלחץ
"רונלד נמצא?" שאלתי
"רונלד? לא! הוא הלך מזמן למכירה הפומבית"
"אוי לא," לחשתי לבון "הוא הולך למכור את הלפטופ"
"ואם הוא ימכור את הלפטופ, בחיים לא יהיו לנו הוכחות נגדו" לחשה לי בון
"תמהרי!" קראתי ושנינו רצנו למכירה הפומבית, ליד בית של חבר שלי, אורי.