ירח השמש

עולם בני האדם לפעמים אני מקנא בעולם הזה לא לדעת כלום, לחיות בבועה גדולה שהם המין השולט , ולחיות בשביל לטעות. זה חלום של כל מלאך ושטן. בעולם שלי אבל המציאות ממה שהם חושבים היא רחוקה מלהיות אמיתית. בני אדם לא יודעים זאת, אבל בכל אחד מהם טמון מלאך או שטן אשר מחליט את הדרך בחיים, אנחנו המלאכים לרוב בוחרים להיכנס לתוך שומרי החוק, השופטים , בעלי העסקים, והגאונים מתוך כוונה לכוון את האנושות לדרך הנכונה, לצערי לא רק אנחנו בעולם הזה מנגד אלינו יש את השטנים אשר רצונם להנחיל טרור , כאוס ,אלימות והם לרוב נכנסים אל הפושעים, האנסים, מארגני הטרור ועוד אנשים אשר רוצים לפגוע באחרים במכוון, תפקידנו הוא לשמור שהמצב יהיה בשליטה על מנת שהעולם לא ייפול לאנרכיה אשר תוביל להריסת הפלא שעליו עבדנו כל כך הרבה שנים .
לא הרבה יודעים, אבל הסיבה היחידה שבגללה העולם לא נופל לכאוס הוא בגלל יהלום הנשמה, יהלום זה מאפשר לנו המלאכים להיכנס לתוך בני האדם ולאפשר לנו לעזור להם לראות את הדרך הנכונה. לצערי היו ימים נוראים שבהם היהלום נגנב מאתנו על ידי אויבנו הגדול הגיהינום, וזה הוביל למלחמות עולם, לשואה, ולמהפכות אלימות שמוטטו שלטונות רבים. לכן בעקבות אירועים אלו החלטנו אנחנו המלאכים לשמור על היהלום בכל דרך אפשרית, ולאחרונה הענקתי לבני הבכור פניאל את העבודה לשמור על היהלום מתוך אמונה שיום אחד הוא יהיה מלך דגול וחזק כמוני ושגם הוא יילמד קצת אחריות על מנת שיוכל להגשים את ייעודו.

פניאל בני אני זוכר את היום שהוא נולד. השמש האירה על מגדלור המקדש ועלי כותרת עפו להם ברוח והגשם הפסיק לו בפתאומיות ברגע שהוא נולד, כן זה פניאל שלי. מאז שאני זוכר אותו הוא תמיד היה ילד סקרן, רצה להכיר אנשים מחוץ לממלכה שלנו לראות מקומות חדשים, ואפילו להתחתן עם בת ממלכה אחרת, אך מלחמות רבות עם גיהינום פקדו את הארץ שלנו ולצערי לא יכולתי אף פעם לעזור לו להגשים את חלומו, תמיד אמרתי לו : "פניאל זכור הצד השני מסוכן יותר ממה שאתה חושב" וזה היה קורע אותו ובמיוחד אותי, אך מה לא אעשה כדי לשמור על בני. מדי כמה זמן שואלים אותי איך זה שאני ופניאל שונים כל כך בדרך כלל אני עונה, כי הוא קיבל יותר גנטיקה מאימא אבל האמת היא שמלאכים לרוב דומים לצד הרחוק במשפחה אני לא יודע איך להסביר את זה אבל רוב המלאכים הבנים בעלי שיער בלונד חלק עם עיניים ירקות או כחולות והבנות אצלנו בעלות שיער שחור חלק עם עיניים חומות יפות ועם פנים חלקות ואוהבות. אני לא רוצה להתחיל לתאר את השטנים יצורים איומים שכמוהם, כפי שאני ראיתי אותם שיערם פרוע ומלא דברים מוזרים, גופם אדום כאילו היו בשמש כל היום, רגליהם שעירות ועיניהם צהובות כמו חתול שחור. רק ככה מלאך יודע בוודאות איך להבדיל בין מלאך לבין שטן. עד כמה ששני הממלכות שלנו קרובות אחד לשני אני לא מאמין שיהיה איתם אי פעם שלום אנחנו לא סובלים אותם והם לא אותנו ואפילו בעולם בני אדם אנחנו כל הזמן מתרחקים אחד מהשני מרוב השנאה.

פרק 1: התחלה של דבר
פניאל
הממלכה שלנו מה אפשר להגיד עליה: החיים פה יפים, שקטים ,צבעוניים כן "חלום של כל אחד להיות בגן עדן". אני לא יכול לסבול את השהות שלי כאן כל יום אותו הדבר מלאכים שומרים שלא יהיה גשם, מלאכים שומרים שבני אדם יהיו טובים מלאכים ככה ומלאכים ככה זה נמאס לי. הנחמה היחידה שלי במקום הזה היא שער המימדים. מדי כמה ימים אנחנו שולחים מספר מלאכים לרגל בגיהינום לצערי רוב המלאכים שנשלחים מתים או נשבים, אך המעטים שמצליחים לחזור לממלכה מספרים סיפורים מדהימים על הגיהינום. הם מתארים את הממלכה באופן יוצא דופן על כך שמפלי המים שלהם בצבע שונה הם מספרים שהמקדש שלהם בנוי בשיטה שונה הם מספרים שהארץ נראית כל כך עגומה שהם רק שמחו לברוח מהמקום הזה כמה שיותר מהר, אבל לא יודע למה ככל שיותר ויותר אני שומע סיפורים על הגיהינום אני רק רוצה יותר ויותר להיות שם, לראות את בני הממלכה השנייה להסתכל ביופייה של הארץ מזווית עין שונה וכמובן לנסות כמה שיותר לברוח מגן עדן ולהגשים סוף סוף את חלומי. אני רק חושש מתגובת אבי. כשהייתי קטן הוא תמיד היה מספר לי על הצד השני כמה נורא הוא ומה הוא יעשה לי אם יגלו שאני מלאך. בהתחלה באמת פחדתי, אבל עכשיו בא לי לחוות את הסכנה הזאת בא לי לראות את הצד השני מי יודע מה יקרה שם אולי אני אחליט לעבור לגור בגיהינום אולי אני אחשוב לאמץ ילד משם אולי אפילו להתחתן עם מישהי משם כן זה חלומי. אני מקווה שיום אחד נמצא את השלום איתם וסוף סוף אוכל להגשים את ייעודי.

אוולין
"אוי גיהינום" כמה פעמים אני שומעת את המילה הזאתי אפשר להגיד שכל שיחה שאתה פותח פה מתחילה בשורה הזאת אני לא מבינה את האנשים האלה אני חושבת שדי נחמד פה, אנחנו חיים במקום יוצא דופן שבו המים שלנו הם בעצם לבה והשמיים שלנו הם בעצם נטיפים ואנחנו לעומת ממלכות אחרות זוכים לראות אזורים חדשים כל הזמן. חברתי דוויל בדיוק חזרה מעולם אחר עולם שמשום מה המלאכים קוראים לו עולם בני האדם ואילו אנחנו קוראים לו עולם הסכנה. המלאכים האלה הם לא מבינים שבשביל לשמור הכי טוב על היצורים האלו צריך לשמור על כמות הגיונית של אנשים בעולם הזה לכן אנחנו הגיהינום מפנים אנשים לדרך השפלה שבתוכו וככה אנחנו שומרים שהעולם לא ייכנס לתוהו ובוהו. היום אני ודוויל סוף סוף מסיימות את ההכשרה שלנו ולשמחתי דוויל קיבלה עבודה שתעזור לעולם ההוא. לא ממש זוכרת אבל שמעתי את האדונים מדברים משהו על יהלום ועל גן עדן ושזה ממש חשוב להשיג אותו כמה שיותר מהר וואו נשמע מסעיר.
אני כל כך מקנאה בדוויל כל החיים הולך לה טוב היא יפה, מצטיינת כל השטנים רודפים אחריה ושעריה הוא השיער הכי יפה בכל הממלכה.
"את איתי?" שאלה אותי דוויל
"הממ? לא סתם חשבתי" עניתי
"את כל הזמן חושבת רק על עצמך. מה איתי? אני עוד מעט יוצאת למשימה גורלית ואת חושבת לעצמך?" ענתה בכעס דוויל
"לא פשוט חשבתי שאולי המשימה תהיה מסוכנת מידי ואני דואגת לך" עניתי
"אוי אוולין די כבר לחפור על זה. את יודעת שאני הולכת להצליח נכון? תזכרי הייתי המצטיינת בהכשרה מי עוד יכול עליי?" הסתכלה עליי בעיניים חודרות ובחיוך לגלגני.
הסתכלתי עליה במבט דאגני.
"אוולין תפסיקי כבר חתיכת מטומטמת אני לא הולכת למות הסברתי לך כבר יאו כולה קפיצה לאדונים וחוזרים מה הבעיה?" ענתה דוויל בארסיות
"טוב נו תני לי לפחות ללוות אותך לאדונים כדי שנוכל לבלות ביחד כמה שיותר זמן עד שתחזרי מהמשימה שלך" אמרתי
דוויל גלגלה עיניים וענתה לי "טוב נו בואי כבר"
יצאתי איתה מהחדר הולכות ביחד לעבר אולם האדונים. אני נכנסתי לפחדים. מה יעשו לה? מה המשימה? מי האנשים האלה בכלל? אבל דוויל הייתה נחושה יותר מתמיד להיפגש עם הלא נודע. אני מעריצה אותה כל כך הלוואי שהייתי יותר כמוה אולי אז הייתי מצליחה בהכשרה כמוה והייתי מקבלת משימה אבל לא אני חוששת ומהססת. הגענו לדלתות הענקיות של האולם.
"דוויל את מוכנה?" שאלתי
"נולדתי מוכנה מה נראה לך? אני לא פוחדת משום דבר בגלל זה אני נבחרתי ואחרים לא" אמרה בלהט.
"אוקי אממ טוב בואי אממ נכנס" אמרתי בהיסוס
שמתי לב שדוויל גלגלה עיניים, כי היא הבחינה שאני מהססת ונכנסנו.
ראינו את האולם. לא האמנתי למראה עיניי. אולם מרהיב, עם פסלים העומדים בצורת ספירלה, וילונות מהרצפה עד התקרה ורגע מה? מהרצפה עד התקרה? הסתכלתי לעבר דוויל בשאלה.
"מה מה דוויל שמת דוויל שמת לב לווילונות?"
"כן הם יפים למה את שואלת?" ענתה לי בלגלוג
"כי הם הפוכים הם מהרצפה לתקרה זה אמור להיות ההפך לפי מה שאני יודעת" אמרתי.
לפני שדוויל הספיקה להעיף מבט לעבר הווילונות יצאו מהרצפה שלושה אנשים עם גלימות ופניהם מכוסים ואחד מהם ענד שרשרת עם סמל של כוכב השטן.
רציתי לצרוח אבל מרוב פחד שחכתי איך לצרוח ודוויל הסתכלה עליי במבט של "סתמי או שאעיף לך סטירה שתעלף אותך במקום".
"דוויל" אמר האדון עם השרשת. הצטמררתי
"אדון" ענתה דוויל בנימוס לא אופייני
"למה הבאת אותה לכאן?" גער בה האדון
"רציתי שמישהו יבוא איתי הרי זו המשימה הראשונה שלי" ענתה דוויל בהיסוס קל
בחיים שלי לא ראיתי את דוויל ככה זה נראה כאילו היא חוששת ואף מפחדת שאדונים לא יתרצו ממנה מכיוון שהתעקשתי לבוא איתה.
"דוויל נסלח לך הפעם אבל היא לא תזכור כלום" אמר אדון
פתאום חשכו עיניי ואוזניי לא שמעו אף מילה והתעלפתי.
"מה עשית לה?" דוויל צעקה
"כישפתי אותה בשיכחון כי מה שקורה באולם צריך להישאר בסודיות" הסביר האדון.
התעוררתי בחדרי לא הבנתי מה קרה. הדבר האחרון שאני זוכרת שדיברתי עם דוויל לפני שנכנסנו לאולם.
"אוולין הכול בסדר? אני דאגתי לך" אמרה דוויל וחיבקה אותי
"אני בסדר מה קרה? איך הלך? מה היה?" שאלתי
"סתם לא משהו רציני אני צריכה ללכת לטראג'ן" אמרה דוויל בנימה מוזרה
"לטראג'ן? כל כך רחוק? מה יש לך לעשות שם בדיוק? אין שם כמעט כלום מה קרה פתאום?" שאלתי בחשדנות
"סתם נו לעזור לעיר קצת" ענתה עדיין באותה נימה
כשהיא ענתה לי הבנתי מה הולך לקרות, אך הסתרתי את חשדותיי ועניתי לה "אני אתגעגע אליך מקווה שתחזרי כמה שיותר מהר אני אחכה לך בדיוק פה."
נתתי לה חיבוק לשלום, אמרתי לה בהצלחה ונפרדנו.
אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת ושהיא כן הולכת לטראג'ן וסתם נימת הדיבור שלה הייתה ככה, כי לא רצתה ללכת לשם.

פניאל
אוי גן עדן למה אני פה לעזאזל? לא יכולתי להיוולד בתור בן אדם מפונק או משהו כזה? אני חי במקום שאני שונא, את עבודה שאני שונא ועם משפחה שאני מתעב. כל פעם שאני בא לאבי ושואל אותו מה המטרה של העבודה שלי הוא כל הזמן עונה לי "פשוט תפסיק לשאול אתה לא יודע ששאלות פוגעות במלאכים?" ואני עונה לו "מה הקשר?" והוא עונה לי בחזרה "יש קשר. עכשיו תחזור לשמור" אומר לי כל הזמן ואני שואל אותו "על מה בדיוק? אני סתם עומד כמו מטומטם ולא עושה שם כלום חוץ מלעמוד ולהתבונן על הפרחים כאילו מה נסגר?" "פשוט תשמור ושתוק" הוא עונה לי.
אז הנה אני מסתכל על הפרחים כמו דביל בכל יום ושומר על איזו דלת מכוערת שמובילה לאן שהוא. אין לי מושג לאן, כי אבא הנחמד שלי לא אומר לי לאן היא מובילה. חבל שאנג'לינה לא פה. היא הסיבה היחידה שאני הייתי מעביר את השמירות בכיף. אוי אנג'לינה איך אהבתי אותה חיוכה כשמש שיערה ארוך כמשי ועיניה הקרינו כול טוב לב לכל הסובבים אוי מה לא הייתי עושה כדי לראות אותה שוב אני זוכר את השיחה האחרונה שלנו כאילו היא קרתה אתמול. שכבנו ביחד על הדשא והיא סיפרה על חלום שהיה לה
"פניאל רוצה לשמוע משהו?" אמרה בחיוך רחב
"בוודאי אנג'לינה" עניתי לה
"חלמתי חלום מדהים על ממלכות רבות על אבירים נסיכות ומלכים" אמרה בהתלהבות
"וואו זה נשמע מדהים" עניתי לה והסתכלנו על העננים.
"אני רוצה לעבור דרך השער" אמרה פתאום אנג'לינה
"מה?" אמרתי בהפתעה
"כן מה לא חלמת פעם לראות את העבר השני של השער" ענתה לי בעיניים נוצצות
אמרתי לה "בוודאי שכן אבל תמיד אמרו לי שהצד השני מסוכן"
"אתה מפתיע אותי חשבתי שאתה אחד שלא הולך לפי החוקים יא גרגר" אמרה בכעס
אף על פי שהיא לא ממש קיללה אותי הרגשתי את הצריבה במילותיה
"נכון אני לא הולך לפי החוקים, אבל יש גבול" עניתי ברוגע
"אוי יודע מה אם אתה ככה מחר אני יוצאת לבד אל השער אם אתה רוצה לבוא תבוא ואם לא תזכור את זה אני לא אסלח לך לעולם" ענתה לי באכזבה והלכה לדרכה.
נשארתי המום. בלילה כל הזמן חשבתי אולי כן אלך איתה אולי זה שווה להסתכן בשביל מישהו שאני אוהב. מצד שני האם שווה לסכן את חיי? רגע אמרתי אוהב? מה? מאיפה זה בא פתאום? אני מאוהב באנג'לינה? לא לא זה סתם מהלחץ לא יכול להיות. או אולי כן? זה לא משנה אם אני אלך אבי יכעס עליי ואף יעניש אותי בבגידה ובחוסר אחריות. אוי גן עדן ארור תהיה אתה. כל הלילה הרהרתי במיטה ולא עצמתי עין לרגע מתוך המחשבה במה לבחור באנג'לינה או באבא? לאחר שלא השקעתי בחשיבה רבה ידעתי את התשובה, החלטתי לתחמן את אבא שאני הולך לשמור עם אנג'לינה בלילה, אך בעצם לברוח איתה. בבוקר בשעות הזריחה הלכתי אל אבי ראיתי שהוא מודאג מאוד שאלתי אותו "למה אתה מודאג?"
"אוו בני מלחמות רבות פוקדות את ממלכתנו ולצערי אנחנו לא בדיוק מצליחים במלחמה" ענה בדרמטיות
רציתי להגיד לו שהוא יותר מדי דרמטי אין פה מלחמה ואין פה כנפיים אבל כדי להראות אכפתיות אמרתי לו "אל תדאג אין מה לפחד"
הוא הסתכל עליי ברחמים "כן אין מה לפחד"
סיפרתי לו על רצוני ולהפתעתי הוא די הסכים עם זה הוא אמר שצריך עוד שעות שמירה על הדלת והוא חייך ונתן לי את הסכמתו.
עפתי אל ביתה של אנג'לינה וראיתי שהיא לא נמצאת שם. מה היא כבר יצאה? מה אני אעשה? למה היא לא חיכתה לי? היא הייתה צריכה לדעת שאני אבחר בה באמת עד כמה איוולת היא? טוב מה אני עומד פה כמו מטומטם במקום לעוף אליה. אני בא אנג'לינה. עפתי אליה בשיא התעופה ולמזלי ראיתי אותה. היא עמדה להיכנס וצעקתי לה היא נתנה בי מבט אחרון ונכנסה לשער.
הלכתי להיכנס לשער ופתאום מישהו עצר בעדי מלהיכנס לשער.
"ידעתי שאתה לא תתנדב לעבוד בלילות בקושי אתה עושה משהו בבוקר" אמר הקול והסתובבתי לעבר הקול והבחנתי באבי. הרגשתי כמו באיזה סרט אימה עם מוזיקה מפחידה.
אבי אמר לי: "זו פעם אחרונה שאני סומך עליך ככה עכשיו בוא הולכים" גער בי.
"אבל אנג'לינה היא נכנסה" אמרתי בבהילות
"מה? למה? למה לי להאמין לך אחרי שהמרת את פי?" שאל בכעס
"למה לי לשקר לגבי זה? זאת אנג'לינה לא סתם מישהי" אמרתי
"יש לך מזל שאין לי כוח לזה עכשיו ושעצרתי אותך מללכת אתה לא יודע שמי שעובר בשער הזה גורלו נחרץ? רק מעטים ביותר חזרו משם בחיים וגם הם לא הכי שפויים" זעם אבי
"אבל אני בעצמי לא שפוי מה יכול לקרות? אני לא אהיה שפוי ממה שאני עכשיו? מה איתך? אתה לא חשבת פעם לעבור בשער הזה?" רטנתי
"זה מספיק" אמר ולקח אותי איתו השמימה.
"פניאל הכל טוב?" שאל הקול
"אמלה מי זה?" קפצתי והמחשבות שלי נעלמו בבת אחת
הסתכלתי לעבר הדמות וראיתי שזה אבי.
"אוי הבהלת אותי אל תעשה את זה שוב" אמרתי בפחד
אבי צחק ואמר "שוב פעם אנג'לינה?"
"לא סתם חושב על הפרחים היפים מה נראה לך?" גערתי בו
"לא שוב פעם" אמר אבי
"מה לא שוב פעם? מה קרה לאנג'לינה? כבר חודש שהיא לא חוזרת מה קרה לה?" שאלתי בכעס
"אמרתי לך פניאל מי שעובר דרך השער גורלו נחרץ וגם אם לא המוח נדפק" אמר אבי.
"טוב אין לי כוח לזה" אמרתי והתעופפתי משם אל השער כדי לראות אם אנג'לינה במקרה חזרה. ידעתי שלא אבל שווה לנסות. עדיף לנסות מאשר להסתכל על פרחים דבילים ועל דלת מכוערת שאין לי מושג לאן היא מובילה. הגעתי אל השער וכצפוי לא ראיתי את אנג'לינה. רציתי לבכות כל כך התגעגעתי אליה היא הייתה לי חסרה היא הייתה קרן אור של שפיות היחידה שהבינה אותי והיא נעלמה. רציתי לעוף משם ופתאום ראיתי דמות שיוצאת מהשער. היא חייכה אליי את חיוכה הטוב לב ושערה הארוך זרח בשמש.
"היי פניאל" אמרה אנג'לינה