ירח השמש פרק 3 חלק א : אריאל?
נחתתי לפני דלתות הבית הייתי קצת מתוח, כי לא ידעתי בדיוק מה לשאול ואיך לשאול טוב נו יהיה מה שהיה אני חייב לקבל קצת תשובות זה מעצבן אותי שכל יום אני צריך לשמור על איזו דלת שאין לי מושג מה יש בה. נכנסתי בסערה לביתי אבל עצרתי לרגע כי שמעתי את אבי מדבר הצמדתי את אוזניי לדלתות החדר ושמעתי אותו אומר "איך זה יכול להיות? איך היא חזרה? הרי חודש היא לא הייתה ופתאום היא חזרה זה ממש משונה" שמעתי בקולו פחד , אבל לא היה לי אכפת באיזה מצב רוח הוא הגיע הזמן לקבל תשובות. נכנסתי לחדר ראיתי שהוא לבדו טוב עכשיו אני מבין למה לעזאזל אני כל הזמן מדבר לעצמי קראתי לו על מנת שישים לב אליי
"אבא"
"הו פניאל חזרת" אמר אבי והמשיך "אתה לא אמור לשמור?" שאל בחשדנות
"כן אבל אנג'לינה קצת הסתבכה, כי אתה יודע הראש שלה לא הכי בסדר" אמרתי
"מצבה לפחות השתפר?" הוא שאל אותי
"היא אהה…" היססתי לא רציתי לספר לו על התחושות שלי כי חשבתי שאני בטח אני סתם מדמיין והיא תחזור לעצמה בקרוב.
"כן?" האיץ בי אבי
"היא עכשיו בבית נחה קצת זה עוזר לה למצב הנוכחי" עניתי במהירות
ראיתי על אבא שלי שהוא לא הכי מאמין לי. טוב נו הוא בטח גם מסתיר ממני סודות לא ככה? "אוקי" אמר ולא המשיך לשאול שאלות. עדיין עמדתי שם בטח בגלל כל השאלות שהוא שאל אותי.
"הכול טוב איתך בני?" שאל אבי בדאגה
"לא" עניתי
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה
"אני רוצה לדעת" עניתי בפתאומיות
"לדעת? מה לדעת?" הוא שאל
"על הכול, על מה אני שומר לעזאזל? מה יש בכלל מאחורי הדלת? למה כמעט אף אחד לא חוזר משער המימדים? ואם כן למה הוא פוגע בראש?" שאלתי הכול במהירות שאפילו אני בעצמי לא הבנתי מה שאלת
"אהה… זה לא משנה עכשיו. נדבר על זה בפעם אחרת עכשיו לך תשמור" ענה אבי ביובש
"למה אתה לא עונה לי לפחות על שאלה אחת? זה מעצבן אותי שאתה מסתיר ממני דברים כל הזמן" אמרתי בכעס
"לא עכשיו זה לא המקום ולא הזמן לדבר על זה" הוא ענה לי
"זה לא פייר שאתה ככה איתי אני כל יום שומר על הדלת הזאתי ואין לי אפילו שמץ של מושג מה יש בה נראה לך שזה הגיוני?!" מעולם לא הייתי כעוס כל כך הייתי כל כך כעוס שעוד מעט יצא לי עשן מהאזנים.
"אל תדבר שטויות אתה לא שומר כל היום על הדלת עכשיו מספיק עם זה לך לשמור לפני שאני אעניש אותך" גער בי אבי גם הוא היה כעוס כמוני אבל על מה בדיוק? על כך שאני רוצה תשובות? מבלי לומר מילה עפתי משם בלי להסתכל לאחור.
עפתי משם, אבל לא כדי לשמור על הדלת אלא להוסבן אם יש מישהו שיודע מה הולך שם זה רק הם אני רק מקווה שהאנשים שם לא הכי דפוקים כי אם כן אין לי למי לפנות.
דוויל
אוי גן עדן טיפשי ומטומטם אין לי כבר כוח לזה גם כן המשימה הזאתי למה דווקא אני? למה לא מישהו אחר? מה יש בי שאין באחרים? טוב לפחות סוף סוף שיננתי בעל פה את הדרך לבית המכוער הזה שמעוצב יפה, אבל עדיין הוא לא יותר טוב מהבית שלי. הלכתי למיטה מגיע לי קצת לישון סוף סוף טוב אני אישן איזה שעה שעה וחצי גג שהשיקוי לא יתפוגג ואני אספיק להשלים את המשימה שלי. אוי ארורה המשימה הזאת לא יכלו לתת למישהו יותר מנוסה ומוכשר ממני לעשות את המשימה. טוב אני מודה שאני לא הכי מנוסה ומוכשרת אבל אני עדיין הכי מהממת. אני מקווה שפניאל לא חושד במשהו, כי הוא בטח מתחיל לחשוד שמשהו פה לא כשורה טוב אצטרך להתנהג בדיוק ההפך ממה שאני רגילה אליו. אוי וחשבתי שהחיים שלי כאלה מושלמים כנראה שטעיתי ובגדול אחרי זמן מה נרדמתי.
פניאל
הגעתי להוסבן וישר נתנו לי להיכנס כי טוב בכל זאת אני הבן של המלך זה יתרון לפחות בשבילי, הוסבן היה מן בניין מרובע וחסר צורה כזה. מה אלה שבנו אותו חזרו מהשער? יופי באמת חשבתי לפחות שהמבנה לא יראה משוגע. זאת הפעם הראשונה שלי פה תמיד פחדתי להיכנס למקום הזה מחשש שאני אדבק מאי שפיות אבל אני חסין כי אני לא הכי שפוי בעצמי, לפעמים משתלם להיות אני. הדלתות נפתחו ובפנים נראה גדול מבחוץ בכניסה היו שני מסדרונות אחד מימין והשני משמאל כל אחת מהשניים הובילה לאגף אחר האמת אני לא מבין למה יש שתי אגפים הרי אנחנו המלאכים אף פעם לא חולים אנחנו כן נפצעים אבל בדרך כלל זה עובר תוך יום.
"שלום אדוני" אמרה אישה
קפצתי מהמקום ארור אתה גן עדן מאיפה מופיעים פתאום כל האנשים מישהו עלול לחטוף התקף לב אהה.. רגע אנחנו לא יכולים לחטוף התקף לב אבל בכל זאת.
"היי שלום לך שמי פניאל " אמרתי לה בנימוס
"שלום פניאל אתה צריך משהו?" שאלה הגברת
"כן אני רוצה ללכת לאגף של חולי הנפש" לא רציתי להגיד הדפוקים בראש כי בכל זאת הם סכנו את חייהם כדי שיהיה לנו מודיעין מהצד השני
"כן פניאל?"
"איפה האגף של אלו שחזרו משער המימדים?" שאלתי
ראיתי שהאישה קצת מהססת
"אתה בטוח? שאתה רוצה לגשת לשם?" ממש שמעתי את ההיסוס בקולה או שזה היה פחד?
"כן יש מישהו שאני רוצה לדבר איתו" עניתי מבלי לפרט
"אוקי בוא אחריי" אמרה לי האישה והלכנו
פנינו למסדרון השמאלי הלכנו ושתקנו את השתיקה המביכה הזאתי אני לא סובל את השתיקה הזאת ואי זה משגע אותי
"אז הממ… מה את עושה פה בדיוק?" שאלתי
"אני האחות הראשית" ענתה האישה
"בגלל זה נשמעת כל כך מהוססת כששאלת אותי אם אני בטוח שאני רוצה להיכנס לאגף?" שאלתי
"כן פשוט יש פה הממ.. טוב אממ.. " היא חיפשה את המילה המתאימה
"דברים מוזרים" אמרה והמשיכה "בדרך כלל מי שבא לפה משפחה חברים וכו' באים לפה לראות את היקרים להם מכל וזה.. לא עושה להם הכי טוב" אמרה ברחמנות האחות
"אהה.. אבל למזלי אין לי פה חברים או משפחה" עניתי
"אז בשביל מה באת לכאן?" עצרה האחות ונעצה בי מבט ממושך
החזרתי לה מבט, כדי שתבין למי היא מדברת אבל היא לא הורידה ממני את העיניים החומות הבהירות שלה ממני ופשוט עמדה שם, בסוף נכנעתי, כי אני רואה שהיא יכולה לעמוד שם כל היום ואין לי זמן או כוח לזה טוב.. זמן יש לי הרבה.
"באתי לפגוש ידיד" אמרתי
"אז אתה כן משני האופציות האלו " היא אמרה
"כן.." עניתי בהססנות
"אז.. מי בדיוק הידיד הזה שלך" שאלה בחשדנות
לא רציתי להגיד את השם אבל לא הייתה לי ברירה, כי אחרת היא תגרש אותי מפה ולא משנה שאני הבן של המלך שאפתי נשימה עמוקה ואמרתי
"באתי לפגוש את אריאל".
האחות הסתכלה עליי כאילו יצאתי מדעתי
"יש בעיה?" שאלתי האחות השפילה מבט ולא ידעה מה להגיד אחרי שתיקה קצרה היא התחילה לדבר ואמרה "אריאל הוא אתמול חזר משער המימדים ו…." היא לא הצליחה לסיים את המשפט
"מה? מה כבר קרה?" אוי לא אני מקווה שלא קרה לו משהו אחרת ממי עוד אני יוציא תשובות?
"הכול בסדר איתו? הוא מת?" שאלתי
עיניה של האחות התרחבו מתדהמה והיא אמרה "לא!! ברור שלא הוא בסדר גמור הראש שלו הוא …"
"כן כן דפוק אני יודע שכל מי חוזר משם נעשה ללא שפוי" נכנסתי לדבריה בכעס
"נכון אתה צודק אבל כשהוא אתמול חזר מהשער הוא לא בדיוק.. היה עצמו במילים מעטות" היא אמרה
"מזאת אומרת? מה קרה?" שאלתי
"טוב ביחס למטופלים אחרים במקום להחליט להפסיק לעבור בשער הוא התעקש לעבור בו שוב ושוב הוא אמר שהוא גילה משהו חשוב אבל הוא לא היה מוכן לספר מה עד שידע בוודאות שחששותיו נכונות" אמרה האחות
"אוקי ו?" האצתי בה
"מרוב הפעמים שהוא עבר השכל שלו נפגע ועכשיו הוא בקושי יכול לתפקד ואני לא יודעת אם תוכל לדבר איתו" אמרה האחות בשקט
"שטויות אני אדבר איתו ועוד איך בגלל זה אני פה אם הוא הצליח לעבור בשער הכי הרבה פעמים ולהידפק בשכל כמו כל השאר הוא נשאר שפוי נכון?" שאלתי
"אהה.. נכון" אמרה האחות
"רק שאלה אחת מה זה קשור לזה שהוא לא יכול לזוז?" שאלתי
"אני לא יודעת הוא לא מוכן לספר " אמרה האחות בשקט
"אז קחי אותי אליו בבקשה אולי אני אצליח להוציא ממנו משהו. הוא מכיר אותי תני לי לנסות" לאיזה שפל הגעתי שאני מתחנן לפגוש אדם שאני לא מכיר ממישהו שאני לא מכיר.
"אוקי, אבל בבקשה אל תתעכב שהות ממושכת עם מישהו יכולה להחמיר את המצב ממה שהוא עכשיו" היא התחילה ללכת ואני אחריה.
תגובות (0)