ירח השמש פרק 2: החזרה

פניאל
"אנ…ג'לינה חזרת" אמרתי בהתרגשות
"כן פניאל חזרתי אהובי התגעגעת אליי?" שאלה אנג'לינה בחדווה
"בוודאי" רצתי אליה וחיבקתי אותה בחיבוק אוהב. זה נדמה שרוח ליוותה אותנו ציפורים התחילו לצייץ ועלים התחילו ליפול מעצים.
"בואי לביתי את בטח עייפה מאוד" אמרתי לה
היא אמרה לי "לא אין טעם אני אלך לביתי הרחוק שאני לא ממש זוכרת איפה הוא"
באותו רגע הבנתי שזה נכון באמת מי שעובר וחוזר נדפק לו הראש אוי וי מה אני אעשה? מה היא תעשה? מה אנחנו נעשה? למה אני ממשיך לדבר לעצמי? באותו רגע הבנתי שאני חייב לפנות לאבי דחוף הפצרתי בה "לא אני מתעקש בואי לביתי את לא בסדר את לא שפויה כל כך בואי אני אדאג לך אעזור לך"
"לא שפויה מה זה אמור להביע?" היא התנפלה
"הממ.. לא התכוונתי לזה שאת לא שפויה הממ… שמעתי שמי שעובר בשער וחוזר לא בדיוק השכל שלו חוזר למצב הנורמלי" עניתי בביישנות
גיחכה אנג'לינה והתעופפנו משם אל ביתי.
נכנסנו אל הבית ושמה פגשנו את אבי נראה שהוא אחוז תדהמה .
"מה? איך לעזאזל? מה קורה פה? למה? מתי? איפה?"
"בחייך אבי מה יש לך גם אתה עברתה דרך השער? מה כולם עברו דרך השער פתאום?" התלוצצתי
צחק אבי ושאל אותי איך אנג'לינה הגיעה אמרתי לא שאני לא יודע שהדבר היחידי שאני יודע שראיתי את אנג'לינה יוצאת מהשער.
"שוב פעם הלכת לשער. לא נמאס לך לקבל עונש ממני?" גער אבי
"בלה בלה בלה מה שתגיד זה לא מה שחשוב כאן אנג'לינה דפוקה בראש והיא צריכה עזרה" אמרתי לו
"אז למה אתה פונה אליי שלח אותה לטיפול בבית הוסבן שמה תמצא תטופל כהלכה עכשיו לך מפה יש לי עניינים דחופים לטפל בהם" ענה אבי.
לקחתי את אנג'לינה אבל לא להוסבן אלא למקום המפגש שלנו כן הדלת המכוערת הזאתי אם הפרחים המטומטמים האלה.
אנג'לינה העיפה מבט מוזר כאילו היא לא זוכרת כלום זה היה מוזר כי בדרך כלל שהיא באה לפה פנייה מאירות שמחה חיוכה רחב כשמש והיא מתענגת על ריח הפרחים אבל עכשיו זה כאילו פעם ראשונה פה. זה מוזר יכול להיות שהמעבר פגע לה בזיכרון? יכול להיות שקרה משהו? ולמה שוב אני מדבר לעצמי אני חייב להפסיק עם זה.
"אנג'לינה הכול בסדר?" שאלתי בדאגה
"כן פניאל אני מתה על המקום הזה הוא מזכיר לי את הבית" ענתה אנג'לינה
"את הבית? חשבתי שאת לא זוכרת את הבית" שאלתי אותה
"אוי פניאל אתה לא יודע שריחות מעוררים זיכרון זה הרי ברור מאליו" ענתה אנג'לינה בהתנשאות
"אם ככה אז בואי נשאר עוד קצת אולי תצליחי להיזכר" אמרתי
"לא פניאל אני קצת חלשה בוא נחזור הביתה שמה אוכל לנוח על מיטתי הנוחה ולהיכנס לביתי הנוח" ענתה
"טוב אבל נצטרך לעבור ליד הדלת אני צריך לעשות משהו חשוב." עניתי
הלכנו ביחד יד ביד לאורך הדרך כשלפתע אנג'לינה מעדה על אבן בדרך.
"איה קיבינימט יימח שמה של האבן המטומטמת הזאתי" צעקה אנג'לינה
"מה קרה אנג'לינה?" בחיים שלי לא שמעתי אותה מקללת זה היה מוזר מאוד.
"אתה לא רואה נפלתי על אבן מה אתה עיוור?" גערה בי
"לא נורא הכול בסדר זה עובר בשנייה" אמרתי ברוגע
"טוב בסדר אם אתה לא תעזור לי אני אלך הביתה לבד עם רגל פצועה לבדי בגן עדן ביי לך" והתעופפה. הייתי מופתע אף בת לא נפנפה אותי
בחיים שלי טוב זה כי היא היחידה שהייתה לי אבל עדיין זה פוגע ולשמוע מאנג'לינה זה הכי פגע.

דוויל
התעופפתי לי אבודה בגן עדן לא יודעת לאן עם רגל פצועה ועם מטומטם, שנתקעתי איתו ארורה תהיי אנג'לינה מכולם בחרת דווקא בו למה? לא חסרים גברים יפים יותר בגן עדן אפילו אבא שלו נראה יותר טוב ממנו. טוב נו אין מה לעשות אני צריכה לסבול את זה בשביל מה שבאתי לעשות כאן לא? אז אני אהיה עם הבכיין הזה כמה ימים ובמהלך הזמן הזה אני אשלים את משימתי כן זה הרעיון אז התעופפתי אל עבר קרחת היער בודדה. שמתי לב שהפרחים פוגעים בי. זה לא טוב אני צריכה לחשוב על משהו שיעסיק אותנו הרחק משם מה אני אעשה פה בינתיים? אני לבד בגן עדן ללא חבר איתי אין פה מישהו שאני מכירה והפניאל הזה חושב שאני עכשיו בדרך הביתה מה אני אעשה למה הגעתי לכאן בכלל? למה? למה לעזאזל עברתי בשער הזה? רגע אחד השער זו הדרך שלי לברוח מכאן אבל האם יקבלו אותי בחזרה הרי בשביל מה נשלחתי לכאן? האם שווה להסתכן בשביל שיהיה לי יותר טוב? אוף למה החיים מקשים עליי כל כך למה לא יכולתי עכשיו לנוח לי באיזה חוף קטן עם משקה טעים עם החברות שלי. טוב אני צריכה כמה שיותר לזוז ככל שאני אשאר פה יותר זמן ככה השיקוי יתפוגג יותר מהר ועוד הפרחים האלה רק הופכים את זה לגרוע יותר. הלכתי לי ביער לכיוון כלשהו, מה לעשות שאני לא יודעת איפה אני גרה כשלפתע נשמע קול מפחיד
"מה את עושה כאן את לא יודעת שמסוכן פה?" אמר הקול בתקיפות
"אני הולכת הביתה" עניתי
כשהסתובבתי ראיתי מלאך גדול עיניו היו כחולות ועורו היה קשה כמו פיל
"הביתה את רחוקה מהעיר את אפילו לא בכיוון גברת" אמר המלאך בלגלגנות
"סליחה? אתה צוחק עליי נראה לך שאתה יודע יותר טוב ממני חכה אני אראה לך מה זה" עניתי בכעס
המלאך צחק לעבריי "את תראי לי מה זה צוציקית כמוך? חחחח"
באותו רגע התחילה מריבה לא יכולתי להכות חזק כי רגלי הייתה פצועה. לרגע אחד התפללתי לחזור לא רציתי להיות פה יותר אוי גורל אכזר למה אני?
כשלפתע פתאום נשמע קול
"אנג'לינה… אנג'לינה.. אנג'לינה…" הוא צעק
"כן אני פה בוא מהר!!" צעקתי
פתאום הופיע פניאל הוא בא ואמר:
"תעיף את הידיים שלך ממנה אף אחד לא נוגע בחברה שלי אפילו לא אני" הוא צעק
"אתה תציל אותה שניכם ביחד לא מסוגלים מולי אז שאתה תציל אותה זה אבוד ילדון" צחק המלאך
לפתע פניאל שלף אבקה הוא צעק לי "תתכופפי עכשיו" והוא זרק אותה על המלאך והוא פתאום נעלם
"מה קרה לו? לאן הוא נעלם? " שאלתי בפליאה
"אל תדאגי הוא לא יציק לך יותר " הוא ענה לי בביטחון
"אבל מה קרה? ואיך ידעת?" שאלתי
"פיזרתי עליו אבקת מעבר תמיד יש לי בכיס למקרה שהפרחים ישעממו" הוא אמר
"מה? יש כזו אבקה? בגן עדן? איך?" שאלתי
באותו רגע פניאל אמר לי "את יותר מדי שואלת בואי אקח אותך הביתה כדי שתנוחי"
אוי אנג'לינה אולי פניאל לא כזה נורא אחרי הכול אבל זה לא משנה חמוד או לא חמוד אני עדיין צריכה להשלים את המשימה אסור לחלום עכשיו אפילו לדקה .

פניאל
רגשות מוזרים שאלות ותהיות עולות לי בראש ארור תהיה גן עדן למה פגעת ככה באנג'לינה למה אתה כל כך אכזרי אליי? למה אליי ולא למישהו אחר? משהו מוזר קורה עם אנג'לינה היום אחרי המפגש שלנו היא התעופפה ליער מה יש לה לעשות ביער? ולמה דווקא לשמה? ייתכן שהשהות שלה איתי פוגעת בה יותר? אולי המלאך שהיה ביער פגע בה קשות לפני כן? זה לא משנה אני חייב לחשוב על משהו שיזכיר לה את המקום כי ככה היא לא יכולה להסתדר אפילו לבית שלה היא לא זוכרת ללכת אז שתחייה לבד בגן עדן? זה טירוף! החלטתי לבלות איתה את הלילה לנסות לתחקר אותה קצת אולי היא זוכרת משהו מן המעבר? אולי החזרה לגן עדן עושה לה רע? אולי אני לא מכיר אותה טוב כמו שאני חושב? ארור תהיה גן עדן היום הזה יכול להיות גרוע יותר? נכנסנו לביתה של אנג'לינה זו פעם ראשונה שאני בבית של בת איזו התרגשות. הסתכלתי על אנג'לינה זה נראה כאילו היא לא זוכרת את המקום זה מוזר תמיד אומרים שמלאכים זוכרים הכי טוב את הבית שלהם ישבתי איתה והיא התחילה לדבר
"כמה התגעגעתי לבית שלי למיטה שלי כמה כיף לחזור" אמרה בשמחה
"כן זה נחמד" עניתי
" תגיד הכול בסדר איתך? חשבתי שאני החלשה פה" היא אמרה
עניתי לה ברוגע "כן פשוט אני חייב לשאול אותך משהו"
היא ענתה לי "עכשיו זה דחוף? אני פשוט עייפה"
"כן זה קצת דחוף" אמרתי לה
"טוב" היא גלגלה עיניים ושכבה
שאלתי אותה "את זוכרת משהו כשעברת בשער"
"איזה שער?" היא שאלה אותי בפליאה
"נו שער המימדים את יודעת זה שעברת בו את בטח זוכרת את זה" עניתי לה ברוגע
"הממ.. תן לי להיזכר כן אני זוכרת משהו"
"מה מה זה היה" שאלתי בלהט
"הממ.. לא ממש בטוחה אבל ראיתי דמות מוזרה מולי כאילו היא בא לתקוף אותי וזה לא היה ממש מלאך" היא ענתה
" אז מה זה היה? שטן?" שאלתי בבהלה
"לא זה היה משהו אחר מפחיד יותר וגדול יותר" היא ענתה כאילו זה לא מזיז לה
"את בטוחה? לא ידוע לי עוד יצורים אחרים חוץ ממלאך" עניתי בחשדנות
"כן אני בטוחה במאה אחוז הוא לא נראה כמו שטן " ענתה לי בביטחון
"איך את יודעת?" שאלתי
"מכיוון שעיניו היו אדומות וגופו היה אפור" באותו רגע הבנתי מה קרה לאנג'לינה מסתבר שלא רק אנחנו והשטנים פה אוי ארור אתה גן עדן אנחנו בדרך לעוד מלחמות? לא מספיק לך הגיהינום? אני מקווה שהיא סתם אומרת את זה, כי אם כן המצב עלול להסתבך פה מאוד. יצאתי משם אבל לא לפני שנפרדתי ממנה התעופפתי לכיוון ביתי אל אבי אולי הוא יוכל לספק לי קצת תשובות.