ירח השמש הפרק האחרון!

הסתכלתי לעבר אנג'לינה. או יותר נכון דוויל ככה קוראים לה?
"מה הולך פה?" שאלתי והסתכלתי על אבי
"אני לא יודע" אמר אבי גם הוא עם מבט מבולבל
היא הסתכלה עליי.
השטנית הזאת תחמנה אותי מההתחלה.
הייתי צריך לעלות על זה מהרגע שבו היא התחילה לקלל אבל הדחקתי את זה כי הייתי יותר מידי שמח שאנג'לינה סוף סוף חזרה.
אבל זו לא אנג'לינה.
"איפה אנג'לינה?" שאלתי אותה בקול מאיים
"כנראה שלא תראה אותה יותר לעולם" היא ענתה לי
"אני לא מאמין אריאל כל הזמן צדק והוא מת על זה שהוא אמר את האמת" אמרתי כלא מאמין
"פניאל…" אמר אבי
"מה?!" הרמתי את הקול " למה הרגת אותו? הוא אמר את האמת!" שאלתי, כמעט התנפלתי עליו מעצבים
"נכון שהוא אמר את האמת אבל הוא רצה להרוג אותנו" אמר אבי והוסיף "הוא גם היה ממש אובססיבי לתפוס את מקומי והוא ניסה במשך זמן רב למצוא פריצת דרך וסוף כל סוף כשהוא מצא טוב אתה יודע.
הסתובבתי וראיתי שדוויל בורחת לכיוון הדלת עם היהלום.
"הי עצרי" צעקתי ורצתי לעברה והיא המשיכה לרוץ בכל כוחה.
הצלחתי להשיג אותה וכמעט שמתי את ידיי על היהלום עד שהיא שלפה משום מקום אבקה ופיזרה אותה עליי. אוי וי רק שאני לא אהפוך למשהו. עצרתי לבדוק אם לא יוצא לי איזה זנב משום מקום או שצומחת לי עוד יד או משהו בסגנון הזה אבל שום דבר לא קרה. היא עיכבה אותי השטנית הארורה הזאת. היא חושבת שזה יעכב אותי? ממש לא. אני לא המשכתי לרוץ דרכה אלא התחלתי לעוף כדי שהיא לא תראה אותי מאחורה. שתחשוב שהיא ניצחה עד שהיא תגיע לשער והיא תפגוש אותי. עפתי מעליה והיא לא הסתכלה לשום צד. היא נפלה, נתקעה בדברים, טעתה בדרך אבל בכל זאת היא הצליחה לצאת מהיער ולהגיע אל השער.
"הו לא נראה לי!" צעקתי
ועפתי במהירות כדי לחסום לה את השער.
"עצרי" אמרתי לה ומרוב שהיא נסה על נפשה היא נתקלה בי ושנינו נכנסנו לתוך המעבר בשער עם המסדרון הענקי וכל הדלתות.
"זוז מדרכי מלאך מטומטם" אמרה דוויל
"אני אזוז ברגע שתתני לי את היהלום" אמרתי לה והושטתי את ידיי כדי לקחת ממנה את היהלום
"נראה לך? עד שהצלחתי להשיג אותו? גם ככה וככה היה לי קשה להעמיד פנים שאני מלאכית מושלמת" אמרה בגלגול עיניים
"הייתי צריך לעלות על זה מקודם" אמרתי לעצמי בקול
"באמת שהייתה צריך לעלות על זה מקודם אבל מרוב האהבה שלך לאנג'לינה לא שמת לב שהיא השתנתה" אמרה בצחקוק
"זהו זה" אמרתי לה והתנפלתי עליה
"עזוב אותי" היא צעקה והצלחתי לתפוס את היהלום בידיי והתחלתי למשוך וגם דוויל התחילה למשוך בחזרה. נאבקנו אחד בשני על היהלום אם היא תיקח את היהלום זה הסוף של כולנו. אני חייב לחשוב על משהו שימנע ממנה מלהביא את היהלום לגיהינום. היא כיוונה אותי לדלת של הגיהינום ואני כיוונתי אותה לשער של גן עדן ושנינו עדיין היהלום בידיים.
"את לא תחזיקי מעמד לנצח" אמרתי לה בלהט
"הו באמת? מה גורם לך לחשוב ככה?" שאלה בחיוך
לא הבנתי למה היא מחייכת עד שהיא עזבה את היהלום ומעדתי אחורנית והיהלום נפל מידיי. בזמן שקמתי היא רצה לעבר היהלום. אסור לי לתת לה לקחת את היהלום פשוט אסור לי. היא לקחה את היהלום והתחילה לרוץ לעבר הדלת של הגיהינום. קמתי ורצתי לעברה והיא נפלה עם היהלום. היא התאוששה יחסית מהר ומיהרה ליהלום. היא חייכה לעברי ואמרה "באמת חשבת שתוכל לנצח אותי? למה נדמה לך ששלחו דווקא אותי למשימה הזאת?" היא שאלה ונופפה בידיה ביהלום.
"את צודקת. מה חשבתי לעצמי?" אמרתי כאילו מובס
"ברור שאני צודקת" היא אמרה והסתכלה מהופנטת על היהלום
בלי התרעה דחפתי אותה לאחת הדלתות יחד עם היהלום והיא נזרקה לאחד העולמות. הסתכלתי מעליי לאיזה מימד שלחתי אותה. עצם? מה זה היה עצם? אני לא זוכר ונכנסתי גם אני לתוך המימד כי אם היא תמצא דרך לצאת ממנו להגיע אל היהלום זה לא יהיה טוב. הסתכלתי לעבר השער של גן עדן אולי זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אראה את השער הזה ונכנסתי לתוך המימד.