ירח אפל: פרק 4 (ירח השמש 2)

אוולין
"וויי" צעקה אנג'לינה
"למה את כל כך שמחה" שאלתי
"כי היה לי כיף" היא ענתה
"להיכלא בגיהינום היה לך כיף?" אמרתי
"כן" היא ענתה עם חיוך מטופש על הפנים
"בואו נתקדם" צעק נביל
"לאן? אנחנו אף פעם לא היינו פה יש כאן מיליון דלתות עם סמלים מוזרים לך תדע לאן כל אחת מובילה" אמרתי לו בכעס
"הי" אמר אנג'לינה
"היי" אמרתי לה והמשכתי להפנות מבט כועס לעבר נביל
"היי? אבל נפגשנו אלא אם את לא אוולין" היא אמרה בכעס וצעקה במסדרון "יו הו אוולין איפה את?"
"דפוקה אני פה תסתכלי עליי" צעקתי אליה
"תפסיקי להציק לי אישה זרה אני מחפשת את החברה שלי אוולין" היא אמרה
"אני אוולין " צעקתי לה
"זה לא מנומס לצעוק יא.. יא פשטידה" אמרה אנג'לינה
"פשטידה? ואי נפגעתי" אמרתי בציניות
"ווהו אני חמה היום הצלחתי עוד הפעם" אמרה אנג'לינה בהתרגשות והוסיפה "נביל בוא נעשה מסיבה"
"אנג'לינה זו אוולין והיא אמרה את זה בציניות" אמר לה נביל
"ציניות? מה זה צנון? אני לא סובלת ירקות" אמרה אנג'לינה
"את מקשיבה רק למילה האחרונה?!" גערתי בה
והיא ענתה לי "כן" באותו חיוך מטופש.
התחלנו ללכת מסתכלים על הסמלים ועל הדלתות מנסים להבין לאן כל עולם מביא אותנו
"נביל תהיה כבר אדון ותפתח את אחד הדלתות" צעקתי אליו
"לא אוולין את לא זוכרת מה האדונים לימדו אותנו? כשכלואים בעולם המימדים תמיד לחפש את הירח עם השמש" אמר נביל
"זה תמיד להיזהר מהירח עם השמש" תיקנתי אותו
"למה אתם כל כך פוחדים מהסמל הזה? זה הבית המושלם שלי בואו אני אקח אתכם זה פה מעבר לפינה"
"את עדיין מאמינה שגן עדן יציל אותנו?! את לא יודעת מה הם עושים ליצורים כמוני וכמו נביל?" צעקתי לעברה
"לא" אמרה אנג'לינה והוסיפה "אני רק יודעת שהבית שלכם העיף אתכם ואילולא אני הייתם עכשיו ישנים שנת יופי" אמרה אנג'לינה
"שנת יופי?" שאל נביל
"כן זה משהתכוונתם כאשר האדון אמר שאני לא אראה אור יום הרי מה זה עוד יכול להיות?" אמרה אנג'לינה במבט חייכני
"טוב אין לנו מה להפסיד אוולין בואי נלך אחריה אולי נפגוש את דוויל" הוא אמר בייאוש
"טוב" אמרתי
"יופי" אמרה אנג'לינה והתחילה לדלג לעבר הדלת
התחלנו ללכת חולפים על פני מאות של דלתות ראינו אחד עם סימון של עצם כסופה והיא הייתה חצי פתוחה שזה היה מוזר כי כול שאר הדלתות היו סגורות ממש.
"אוולין למה עצרת?" שאל אותי נביל
"הדלת הזאתי היא פתוחה למה?"
"הממ.. זה כנראה בגלל השלדים" אמרה אנג'לינה במבט תוהה
"שלדים? מה זה?" שאלתי
"זה יצורים כמוני וכמוכם רק שהם בנויים מעצמות ללא עור" אמרה אנג'לינה והוסיפה "אני יודעת שהם במלחמה עכשיו עם האבירים אז כנראה שהם מחפשים כמה שיותר עזרה"
"מאיפה את יודעת את כל זה?" שאלתי
"מהחלום שלי" היא ענתה
"מאיפה לך לדעת שזה אמתי יכול להיות שאת סתם מדמיינת?" שאלתי בנימה קצת לא מאמינה
"כי זאת אני!" היא אמרה בחיוך שמח וצהלה
"טוב זאת תשובה טובה" אמר נביל בציניות
ואנג'לינה הסתכלה עליו במבט כועס, זה נראה לי פעם ראשונה שהיא הבינה ציניות אם היא דווקא את המבט הזה
"טוב אתם רואים את השערים הגדולים האלה שמה?" אמרה אנג'לינה
"וואו זה גן עדן?" שאלתי
"לא.. הדלת הקטנה הזאת שליד היא גן עדן" אמרה אנג'לינה
"חחחחח" צחקתי
"מה מצחיק אוולין? זאת הדלת של העולם שלי
"מה?! תמיד דמיינתי את הדלתות יפות יותר וזאת הדלת שלכם?! דלת מצוקמקת שאפילו לא עוברת את המטר וחצי" אמרתי בפליאה
"כן" אמרה אנג'לינה והוסיפה "באו אחריי"
"דפוקה" אמרתי לנביל והתחלנו להתקדם כאשר הגענו לדלת גילינו כמה היא קטנה כל כך קטנה שאפילו ג'ירפה לא עוברת שמה.
"אוקי אוולין תרקדי איתי את הריקוד" אמרה אנג'לינה
"את הריקוד?" שאלתי
"כן את מכירה אותו כולם מכירים אותו" אמרה אנג'לינה
חשבתי על איזה ריקוד אנג'לינה מדברת ואז נזכרתי בריקוד אחד שלימדו אותי האדונים כשהייתי קטנה זה ריקוד חובה בכל בית לעשות אז כנראה שזה זה.
"אוקי אני מוכנה" אמרתי
"יופי תתחילי" אמר אנג'לינה
הרמתי את הידיים באוויר והתחלתי לומר "שאלהלהלהלה ולילילילילילילי" בזמן שאני מנענעת את הידיים קדימה ואחורה
אנג'לינה הצטרפה גם היא לריקוד כשהיא עושה אותו דבר רק עם הלשון בחוץ.
הסמל של גן עדן התחיל להיות לבן עד שנביל שהסתכל עלינו מהצד התחיל לצחוק.
"לאאאאאאא" אמרה אנג'לינה
"מה קרה אנגי?" שאל נביל
"הרסת את הריקוד עכשיו לא נוכל להישאב לתוך גן עדן" היא ענתה
"אההה.. אנג'לינה אז מה זה?" שאלתי
"אוי לא" היא אמרה
ופתאום הרוח שאבה אותי ואת אנג'לינה ואת נביל לתוך שער רחוק מגן עדן רגע לפני שנשאבנו אנג'לינה הסתכלה על הסמל ונראתה חיוורת אם זה נכון שהיא מכירה את המקום הרגע נשאבנו למימד אפל מאוד.