יומנה של ראש המשפחה פרק 2- Good old days

אזהרה: אל תנסו את זה בבית! כל מה שנכתב בפוסט הזה הינו יומן פיקטיבי של דמות פיקטיבית. רוב הדברים הרפואיים שנעשים כאן אי אפשר לעשות בבית בלי למות מיד.
אחת הדמויות בקטע עושה דברים לא חוקיים בעליל. שוב, אל תנסו את זה בבית אם אתם לא רוצים תיק פלילי.
נא הפעילו שיקול דעת בעת הקריאה, ושוב- אל תנסו את זה בבית בשום אופן!
וכמובן, אני מתנצלת מראש אם הדברים פגעו במישהו בצורה כלשהי.
ולפרק עצמו:

יוצא לי לחשוב הרבה על העובדה שזה היומן שלי ועדיין לא סיפרתי לכם על הימים הנהדרים (פחות או יותר. טוב, פחות) שחוויתי בתיכון. וגם על סייטן. הגיע הזמן, לא?
בתיכון היינו חבורה כזאת: אני, מיקי, חברה שלנו, מארי -שהייתה אימו באותה תקופה אז היא כמעט ולא דיברה- ואחיה התאום סמואל ניית'ן, שכולם קראו לו סייטן. והייתה עוד חברה שלנו שהסתובבה איתנו מדי פעם, דינה, קראו לה. אבל בגלל שהשם שלה דומה לשם של דני, החלטנו לקרוא לה Red-Head, כי יש לה שיער ג'ינג'י-אדום, לוהט כזה ויפה כזה וטבעי כזה, וזה מעצבן, כי גם אני רוצה כזה!
אה, והיה לה בן זוג (עדיין, יותר נכון) הזוי, צ'אצ'י. בהזדמנות אני אספר עליו ועל רד-הד בפירוט. עליהם ועל גיבוש הקבוצה שלנו מההתחלה ועד היום.
וסייטן היה בן הזוג שלי. כן. והוא היה מאוד גרוע בביולוגיה למרות שהוא רצה להיות כירוג, אז אני, בתור בת הזוג שלו, נאלצתי לעזור לו.
וכאן מתחיל הגיהנום שלי עם סייטן השטן.
בכל פעם שסייטן רצה להתאמן בניתוח כלשהו, על מי אם חושבים שהוא התאמן, בובה? הייתם מתים. עליי! הוא התאמן עליי!
הייתי באה אליו אחרי הלימודים ועוזרת לו לחטא סכיני מטבח בוודקה שהוא היה קונה עם תעודת הזהות של אבא שלו. לא היה לו רישיון לעסוק ברפואה, אז לא היתה לו אפשרות לקנות סם הרדמה, אז הוא היה מנתח אותי בלי. כן, בלי. למה אתם חושבים שיש לי סף כאב כזה גבוה, כי אני מגניבה? (גם) כי אני ראש משפחה, וזה האדם הכי חזק ביקום? (ברור), אבל גם בגלל זה! אגב, בגלל כל הדברים האלה שהוא עשה לי יש לי בעיות בלב וסיכוי גבוה להתקפי לב וכל מיני כאלה; בגללו, בגלל סייטן! ולא בגלל שכשהייתי קטנה כל הזמן התאמנתי בלעצור את הנשימה וגם טובעת הרבה בים ובבריכה וכשהייתי משחקת בנשיונאל ג'אוגראפיק עם מיקי אני שיחקתי את הגורילה והייתי דופקת בכוח על בית החזה, ממש לא בגלל זה!

בכל מקרה, אני רוצה לספר לכם על היום בו הותקפתי ע"י לוקר. זה לא אחד מהימים הנהדרים שהיו לי בתיכון, אבל למי כן יש ימים טובים שם?
זה היה כמה ימים לפני חופשת הפסח של כיתה י"ב. מיקי, רד-הד, סייטן, מארי, צ'אצ'י ואני חזרנו לכיתה אחרי ההפסקה, ותוך כדי הליכה, הורדתי את המשקפיים (היו לי משקפיים פעם, ואז עשיתי ניתוח, סבבה?) כדי לנקות אותם ו-בום! הלוקר שעברתי לידו תקף אותי ושבר לי את האף. ואז מה אם כולם אומרים שלא ראיתי טוב ונתקלתי בו? אני יודעת את האמת ואף אחד לא יעצור אותי מלהוציא אותה לאור- הלוקר תקף אותי בלי שום סיבה מוצדקת! ועשיתי טעות שלא תבעתי אותו (או הטבעתי, כי להטביע זה גם כיף) על תקיפה.
בכל אופן, כמה ימים אח"כ הצטלמנו לתמונת המחזור, ואני -עם תחבושת על האף, טמפונים בנחיריים ועדשות מגע זמניות ומגרדות בטירוף- הצטלמתי גם. אתם לא רוצים תיאור של איך יצאתי בתמונה, תאמינו לי.
טוב, אני אגלה לכם: תארו לכם אותי, ראש המשפחה המהממת, עם עיניים אדומות דומעות, תחבושת וטמפונים של אחרי ניתוח באף, שנייה אחרי שסייטן אמר שלפחות אני לא צריכה לשקר שהיתה לי תאונה.
ככה צילמו אותי. ואף אחד לא יוכל למצוא את התמונה, כי שרפתי אותה וקברתי אותה במקום רחוק מכאן שהוא בכלל לא החצר שלנו ליד עץ השסק, כי שם קבורים דברים אחרים…

תוך כדי כתיבת הנוסטלגיה מהתיכון, קיבלתי טלפון מסייטן. הוא בא לאסוף אותי ואנחנו הולכים לרבנות להתגרש. זה סיפור מצחיק דווקא, אי שם בתיכון, בתקופה בה רד-הד וצ'אצ'י החליטו שיתחתנו מתישהו, סייטן הדגים לצ'אצ'י מה אומרים בחופה, וקידש אותי במטבע של עשרה שקלים.
לפני כמה חודשים סייטן גילה שאם מקדשים מישהי (הרי את מקודשת וזה וזה וזה) במשהו ששווה יותר משקל אחד ואם יש שני עדים- הם נשואים; אז קבענו תור לרבנות והוא הגיע.
והנה גם השטן הגיע. אני רואה אותו למטה בפוזה ליד הג'יפ של ההורים שלו (חייב להשוויץ, חייב!). כשהוא התקשר אליי היום הוא שאל, אם אני פנויה והוא פנוי, למה שלא נבטל את התור, נתחתן כמו שצריך וזהו. עברו כמה דקות מאז שהוא התחנן על חייו, והנה הוא כאן. בחור זריז.
נראה לי שסייטן ואני הולכים להיות הגרושים היחידים שיצאו מהרבנות עדיין מחליפים כיפים ומעבירים צחוקים.

נו, שיהיה. הלכתי להתגרש.

בברכה,
ראש המשפחה.