יומנה של ליהי (רק היום במבצע: סתירה למי שמציץ)- פרק 1: מזל רע לא יוצא לפנסיה.

-דף שער ליומן-
אזהרה לפותחי היומן (היא מיועדת גם לך אמא),
אם הגעתם ליומן הזה "במקרה" והחלטתם לחטט בו על מנת להיחשף לסודותיי האפלים (כבר סיפרתי לכם שאני מרגלת לטובת רוסייה?). בכל מקרה, ביומן הזה מופעלת מערכת להשמדה עצמית כשמחטטים בו בלי רשות שלי (עוד צעצוע נחמד שקיבלתי בק.ג.ב) היומן משמיד את עצמו בעוד 3…2…1

יום א', 1.9.
בוקר טוב, השמש זורחת, הציפורים מצייצות.
אני הורסת את האווירה השמחה עם האימלול העצמי שלי.
לכל מקום שלא אלך, המזל הרע עוקב אחריי בלי רחמים ולא משנה כמה אתחנן בפניו הוא לא יניח לי וייתן למזל טוב להחליף אותו קצת, בכל זאת הוא עובד בעבודה שנקראת גם "אמלל את ליהי כפי יכולתך" כבר לא מעט זמן (ליתר דיוק מהיום שהגעתי לאוויר העולם, ארבע עשרה וחצי שנה).
ועכשיו, קבלו במחיאות כפיים (סוערות ונלהבות) את הדיאלוג שנכתב על ידי בזמן בו ישבתי באוטובוס במשך רבע שעה ליד איש מזיע וראיתי את חיי עוברים מול עיניי:
אני: "מזל רע, מדוע אתה כה אכזר?"
מזל רע: "החיים קשים אחותי."
אני: "לא נמאס לך להיות מזל רע? אולי תהפוך להיות מזל טוב? או שלפחות תתן למזל טוב להחליף אותך?"
מזל רע: "כמה שאלות את מסוגלת לשאול במשפט אחד?"
אני: "אני גם ככה לא משלמת לך על העבודה, תעבור למישהו שמוכן לשלם לך."
מזל רע: "אין צורך, אני עושה את זה בהתנדבות…את יודעת, כשנותנים מקבלים."
אני: "מה אתה בדיוק מקבל מזה?"
מזל רע: "האומללות שלך עושה אותי מאושר."
אני: "אתה עובד במשרה מלאה כבר ארבע עשרה וחצי שנה בלי חופשות ובלי שנות שבתון."
מזל רע: "לפי החישובים שלי…אני אצא לפנסיה כשתהיי בת מאה ועשרים."
אני: "עם המזל שיש לי אני מעדיפה למות לפני."
מזל רע: -צחוק מרושע-

ככה בערך נראים 90% מהחיים שלי, העשרה אחוזים האחרים מתחלקים בין ניסיונות נואשים להרגיע את החתול הרצחני שלי ("מיצי רד מהראש של דנה!") ובין לנחש כמה עננים יש בשמיים.
ועכשיו אני יושבת בשירותי הבנות על האסלה עם כתמי הדם (אני לא חושבת שיש צורך שאפרט לבנים שקוראים עכשיו למה יש כתמי דם), אני כותבת ביומן החדש שלי וחושבת על האפשרות לעקר את מיצי כדי שלא יכניס להריון עוד חתולה חסרת ישע. והנה הצלצול, הגיע זמני לסור לכיתה!

יום א', 1.9, ההפסקה הגדולה.
שוב בשירותים, לא הצלחתי להכיר אף אחד שפוי בבית הספר הזה, הבנות היחידות שראיתי הן מתנשאות וקבורות עמוק עמוק בעולמן הנוצץ והזוהר, הן לא שמו לב שנכנסתי לכיתה וקינחתי את אפי בקולי קולות (מה לא עושים בשביל צומי?)
מישהו דופק על הדלת, אני מרימה את הרגליים ומכבה את המוזיקה בפלאפון (אחד המנהגים המגונים שלי הוא להדליק מוזיקה בקולי קולות בפלאפון בשירותים…)
ההמשך יבוא…

"יש כאן מישהי?" נשמע קול.
"כן…" אני ממלמלת.
"את שומעת שאקירה בשירותים?" שאל אותי הקול בלגלוג.
למה בעולם הזה קיים מזל רע?! אוף הלוואי שהמזל הרע היה מספיק טוב כדי לגרום לאדמה לבלוע אותי!
"תעני," אמר לי הקול בלגלוג "לכולם יש את הבעיות שלהן, אני מבינה ששאקירה עוזרת לך להוציא את הנוזל הצהוב והדבר ההוא, החום…" צחקק הקול "בצורה יותר טובה."
שהאדמה תיפתח ותיקח אותי איתה!!!
הצחקוקים והדיבורים המשיכו עוד דקות ספורות עד שנגמרו.
פתחתי לאט לאט את הדלת כדי לראות שאין אף אויב בשטח.
"נו, שאקירה עזרה לך?" אמר הקול וראיתי מולי את אחת המתנשאות שלומדות איתי בכיתה.
"זה לא עניינך…" מלמלתי ושתפתי את ידי.
"זה כן!" אמרה הילדה "אני רוצה לדעת את שיטת הקסמים שלך להוצאת הפסולת הצהובה והחומה מהגוף." היא אמרה וגעתה בצחוק.
נאנחתי ופניתי לדרכי, עוד בדיחה על חשבוני.

נכנסתי לכיתת הערבית, המורה כבר הייתה בכיתה.
״ מה זה האיחור הזה?״ שאלה המורה בכעס.
מלמלתי משהו לא ברור והתיישבתי במקומי. השיעור התחיל ושקעתי בציור, ציירתי את מיצי רוצח את המורה לערבית בדם קר, התחלתי לגחך. ״מה מצחיק?!״ שאלה המורה לערבית והתקרבה לעבר מקומי.
״מה זה בדיוק?!״ והראתה לכל הכיתה את הציור שציירתי.
״להביא לך גם צבעי גואש?״ שמעתי קול.
צחוקם של התלמידים מילא את החלל, תודה לך מזל רע