יומן החנונית- פרק ראשון

יום ראשון ה- 12.7

לפעמים אני שואלת את עצמי עם אמא שלי סובלת מטמטום יתר. ויש את הימים האלה שאני בטוחה בזה. כמו היום למשל.
כשאמרתי לאמא שלי שהיא חייבת לקנות לי את הג'ינס החדשים עם הקרעים האלה, בצבע כחול כהה. הג'ינס החדשים האלה בטוח יתנו לי מקום טוב בחבורת המנ"ם – מקובלים, נחשבים מאוד, בבית הספר החדש שאני הולכת אליו, פינצ' סאנטיר דיי.
אמא שלי כמובן התחילה עם כל ההרצאות האלה שיש לי מספיק ג'ינסים יפים, ושג'ינסים לא יהפכו אותי ליותר מקובלת, אלא האופי שלי ובלה בלה בלה ועוד כל מני שטויות של אמהות. נורא התעצבנתי אליה אז גזרתי את כל הג'ינסים שלי כדי שתבין שאין לי יותר גינסים, אבל היא לא קלטה את זה. ועכשיו אני תקועה בלי ג'ינסים בכלל.
כעסתי מאוד ואחותי המטומטמת לא עזרה לי אלא רק הכעיסה אותי יותר.
מייבל, אחותי הנודניקית, החליטה שבאלה להתפרץ אליי לחדר בדיוק ברגע שפתחתי את היומן. לא שמתי לב שהיא נכנסה והציצה לי ביומן. כששמתי לב אליה צרחתי עליה שעם היא לא תעוף מכאן מהר אני ירסק לה את כל העצמות שלה, והיא נבהלה וברחה בצרחות.
עכשיו אמא שלי כועסת עליי כי הפחדתי את מייבל.
היום הזה יכול להיות יותר גרוע ?
החלטתי שמחר אני לא אקום לפני 11 בבוקר, והודעתי על זה למשפחתי היקרה, למרות שאני לא מאמינה שהם יצליחו לקיים את זה.
יום שבת ה-13.7 שעה- 7:30.
כמובן לא הצלחתי לישון עד מאוחר. ובגלל מי ? נכון, מייבל.
נראה לי שהיא גם סובלת מטמטום יתר.
החלטתי לבדוק את המחלה של אמא ומייבל בעזרת מבחן קטן שהכנתי. המבחן הולך ככה : אני באה לאמא\מייבל בהפתעה ושואלת אותן שאלה על החיים שלי, לדוגמא האם אני אוהבת אותם (לא את אמא\מייבל, אלא את החיים עצמם) עם הן עונות נכון, זה אומר שהן לא עד כדי כך סתומות כמו שחשבתי.
המבחן עבר בכישלון גמור.
שתיהן ענו את ההפהך מהתשובה האמיתית. אני הפסקתי לנסות לעזור להן להתמודד עם החלה האיומה הזאת.
אחרי המבחן שלי, מייגן החליטה שהיא חולה ושיש לה חום (היא בדקה במדחום והיה לה 36.8 והיא אמרה שזה ממש גבוה. אמרתי לה שלא נכון, ושזה חום נורמלי כמו שלי, אז בדקנו גם את החום שלי. היה לי 36.4 ומייבל החליטה שהיא הרבה יותר חולה ממני ואיך יכולתי בכלל לומר שהיא לא חולה, ועם לא יטפלו בה מיד אז היא תמות. אמרתי לכם כבר שמייבל פסיכית ?!)
אז אמא אפילו לא טרחה למדוד לה חום, ופשוט השכיבה אותה על הספה והכינה לה תה, ומרק, ושלחה אותי אפילו לספריה כדי להביא לה ספר, שלא יהיה לה משעמם.
אחרי שחזרתי והבאתי הביתה ספר בשביל מייבל, 'מדוע לילי אינה מצליחה לישון ?" (לא שאכפת לי מלילי, ומהבעיות שלה, פשוט במאחורה של הספר היה צילום של מי שכתבה את הספר, והיא נראתה דומה בול למחנכת הקודמת שלי)
יום ראשון ה-14.7
אוקיי אז היום הראשון בבית הספר שלי לא היה כזה רע, אבל גם לא כזה טוב.
זזה התחיל בזה שבאתי לבית הספר עם אמא שלי (היא הייתה צריכה לעשות עוד כמה דברים עם המנהלת) וקיבלתי את הקוד ללוקר שלי, והבנתי שהוא נמצא בדיוק ליד הלוקר של מייק גורדון, שהוא הילד הכי מחפ"ם (מקובל,חתיך,פופולארי,מדהים) שקיים בכל שכבת ח' !!!!!!
התלהבתי נורא וחייכתי אפילו למייק, אבל הוא לא ממש שם לב אז עזבתי את זה.
אני שונאת כדורים.
הכל התחיל בשיעור ספורט כשלבשתי את נעלי הסניקרס החדשות והירוקות שלי, ליד החבורה של ג'ול (הילדה הכי מקובלת בשכבת ח', ואולי גם בכל בית הספר) ובטעות\מקריות לגמרי שמעתי אותן מדברות על מייק וטייסון (טייסון זה אחד החברים של מייק)
טלי (אחת מהבנות בחבורה של ג'ול):"תקשיבו אני עומדת להציע למייק לצאת מחר !!!!!"
ג'ול (בטון מתנשא כרגיל):" מותק, הוא לגמרי לא לרמה שלך. אולי אני יציע לו לצאת ואת תבואי איתי בתור מלווה ? זה נשמע יותר לרמה שלו מאמי"
טלי נראתה דיי מאוכזבת אבל הנהנה בהסכמה.
דיי ריחמתי על טלי, וראיתי את האכזבה שלה, שסיפרה דבר כזה לג'ול.
אחרי זה שיחקנו מחניים, ובגלל שאף אחד עוד לא הכיר אותי, לא בחרו בי לשום קבוצה.
בסוף נתקעתי הזאתי שרצה אחרי הכדורים שברחו מהמגרש.
אחרי משהו כמו שש כדורים שנפלו, ואני רצתי אחריהם כמו מטורפת, כדור אחד פגע לי באף וירד לי טונות דם. אבל לא בכיתי כי רציתי שמייק יראה שאני גיבורה כזאת שלא בוכה מכמה טיפות דם, למרות שזה היה כואב רצצצצצצצצצח. אבל לא ראיתי אותו, עד שבסוף השיעור שמעתי לאן הוא הלך.
הוא וטייסון זרקו את הכדור בכוונה לאף שלי, כדי שאני אפצע והם יוכלו לברוח בלי שאף אחד ישים לב. נפגעתי מאוד ממנו.
מעכשיו אני נגד בנים מחפ"מים, ואני עוברת להסתכלות רק על הלוזרים, שאולי במקרה אחד מהם חתיך אפילו קצת.