טיול במדבר

הכל צהוב מסביב. נוף מדברי עוצר נשימה.
אני מתבונן על הגבעות מסביב בפעם המי יודע כמה.
כמעט סיימנו את הטיול.
פותח את התיק ומוציא בקבוק מים שהיו פעם קרים.
מתבונן בסביבה, באנשים שמטיילים איתי, ומרגיש שאין לי כח לעוד
סבב של פסיכולוגיה בגרוש.
נו, כן, הנודניקית הזאת שפעם חשבתי שהיא ידידה טובה שלי.
כל פעם שיש לה קצת זמן היא באה ומספרת לי כמה היא מסכנה וכמה
היא לבד, ואיך היא מתה כבר למצוא בן זוג.
האמת שדי נימאס לי להיות הכותל של הבחורה המתבגרת הזאת, שהחיים
לא עצרו לידה, ופתאום היא מרגישה את תיקתוקו של השעון הביולוגי
ממש לידה.
היא רואה אותי ברגע של הפוגה, ושוב היא מגיעה לדסקס את הנושא
ההוא, ועל איך זה שהיא שוב לבד.
נו, די כבר, היא פשוט קודחת לי בראש.
אני מסתכל על הגבעה שמעלינו תוך כדי שהיא מדברת, לא כל כך
מרוכז במה שהיא אומרת. האמת היא שאני לא מנסה להתרכז בדבריה.
אני מדמיין אותי בורח שם למעלה ומתבודד עם עצמי, אך הזימזום
שלידי קצת מקשה עלי.
"קחי, תישתי קצת, היום חם מאד וחשוב לשתות". אני נותן לה את
בקבוק המים. רק שתשתוק קצת.
אני תוהה למה היא לא מחליפה את הפסיכולוגית שלה, וחושב שאחרי
כל כך הרבה שנים הגיע הזמן להבין שזה לא עוזר.
בשעות הערב הגענו לאיזה "חאן".
אוהל ענק המרופד בשטיחים. באוהל יש מקום לכ-50 אנשים. האוהל
עצמו פתוח מהצדדים. לא רוצה לחשוב בכלל על המצב שהאוהל יהיה
סגור ומישהו ישחרר איזה נפיחה.
בצד האוהל, כ-10 מטרים משם, יש איזו מקלחת שדה. נו, טוב, אולי
לא ההגדרה הטובה ביותר לצינור ארוך שמחובר לאיזה ברז חלוד.
2 בדואים הם בעצם האחראים על ה"חאן", ולהם אנחנו משלמים את
התשלום עבור הלינה.
הבדואים האלה לבושים בתלבושת מסורתית, אך לידם חונה סובארו שנת
82 בצבע לבן.
"זה בטוח ששני הבדואים האלה ישמרו עלינו בלילה"? אני מתלוצץ עם
אחד החברים שלי.
"ששש… שלא ישמעו אותך בטעות".
מאוחר יותר אני ואיציק ניגשים אליהם. איציק הוא בן גילי, יש לו
כמה שריטות, אבל למי אין.
שני הבדואים עושים קפה על האש בפינג'אן, והריח פשוט מדהים.
איציק מתיישב ליד המבוגר מביניהם, נראה בתחילת שנות השלושים.
איציק מסתכל עליו ואז אומר: "עיוני, ספר לי איזה סיפור כזה
בדואי אוטנטי. אני מת לשמוע סיפורים שלכם, על החיים שלכם, על
איך שאתם עובדים את האדמה, מגדלים את הגמלים וכאלה".
שני הבדואים מסתכלים אחד על השני כלא מאמינים ולא מבינים, מי
השרוט שנפל עליהם ומבקש סיפורי עם בדואים. מה בדיוק הוא רוצה
באמצע הכנת הקפה.
איציק לא מוותר וממשיך: "תביא איזה סיפור מהשבט שלך, תמיד
רציתי לשמוע סיפורים על החיים שלכם".
הבדואי המבוגר מסתכל עליו ואומר: "אין לי סיבורים, כל החיים
שלי אני גר בבאר-שבע. מה אתה רוצה ממני? מה זה סיבורי שבט"?
איציק עוד לא מקבל את רוע הגזרה ומנסה להתווכח איתו.
"נו, ספר משהו פיקנטי. מה אתה מסתלבט עלי"?
"מה בתאום?" הבדואי משיב, "אני חי בבאר שבע ולא באוהל ואין לי
גמלים, יש לי סובארו. אתה רואה יותר מידי סרטים ונשיונל
ג'אוגראפיק".
"קפה אתם רוצים"? הוא שואל.
אני מתבונן על הכוכבים ועל הגבעה שממול, וחושב אם זה היה מקום
טוב לקבור את איציק והשריטות שלו.