"חוץ שלנו" – פרק 3 | שחקן ספסל

"מה זה כדורגל עבורי?
כדורגל זה שחרור, כמו מקום בו אני יכול לפרוק הכול.
כדורגל זה אהבה, לשמוע את השם שלך נצעק בגאווה בקרב קהל האצטדיון.
כדורגל זה שלום בעולם, ואחת לארבע שנים כל המדינות מתאחדות ונפגשות בגביע העולם עם מטרה משותפת.
כדורגל זה הזדמנות, החלון שנפתח לך על מנת להגיע לקצה גבול היכולת שלך ולהגשים את חלום ילדותך.
כדורגל זה לקחת את הסיכון.
נייק, פשוט תעשה את זה."
"עמוק." אמר ליאו בחצי חיוך ומחא כפיים.
חייכתי גם אני, "כן… עכשיו נשאר לי רק ללמוד איך להגיד את זה באנגלית." הכרזתי.
"נייק זו בסך הכול חברת נעליים, אני לא מבין למה הפרסומות שלהם חייבות להיות כה דרמתיות." אמר ושילב את ידיו.
"זה עדיין עדיף על פני האדידס האלה שאתה מפרסם." גיחכתי, "זו חברה שנוסדה על ידי נאצי. שם החברה היא שמו – אדולף דסלר – אדי-דס."
"לא היה לי מושג." הוא הודה.
הנהנתי במבט מרוצה, "אתה לא יכול גם להיות חבר יוניסף וגם להיות הפרוזנטור של אדידס. אתה חייב לבחור." אמרתי לו בדרמתיות.
"תפסיק לדבר יותר מהגובה שלך, ניימאר. בוא נלך לאכול משהו מהלובי." הוא הציע.
"מי שמדבר על גובה!" פרצתי בצחוק, "מטר שישים ותשע! מטר שישים ותשע! מי גמד? מי גמד?" התחלתי להציק לו ולצבוט אותו בלחייו.
מסי הרחיק את ידי ממנו, "אני כל כך הולך לבקש מרונאלדו שיעשה לך את זה." הודיע.
אחרי המשחק מול אספניול החלטתי שלבלות קצת עם המשפחה. בתום האימונים נסעתי למלון בו התגוררו רפאלה, אחותי, ודוד, בני. שיחקתי איתו על המיטה בלגו, והרכבנו דברים לפי ההוראות. אני מוכרח להודות שדוד הרבה יותר טוב ממני בדברים האלו – כשזה מגיע לחשבון או הנדסה – איבדתם אותי.
"ניימאר!" שמעתי צרחת מועקה פתאום, הייתה זו רפאלה, "ניימאר! בוא מהר!"
עזבתי את דוד ורצתי בעודי שואל: "מה קרה?!" בבהלה.
"יש כאן ג'וק!" היא צעקה.
גלגלתי עיניים.
הסתבר שזה היה סתם חרק קטן, אפילו כנפיים לא היו לו, אבל הוא בהחלט הצליח להבהיל את רפאלה. הסתכלתי עליה במבט מזוגג.
היא חייכה, אך מיד לאחר מכן פניה השתנו לנוזפות, "למה אתה מחכה? לישו? הבן שלך ללא השגחה!" סיננה, "זה היה רעיון נורא לתת לך להיות אבא."
הלכתי חזרה אל דוד, כשהגעתי, הסתבר שהוא כבר הספיק לבנות בית מהלגו. וואו, אני כל כך לא בליגה שלו.
המשחק מול אלצ'ה הלך והתקרב. כפי שאתם ודאי מנחשים – אימונים, אימונים, ועוד? אימונים. רצנו, התמתחנו, הזענו…
כשהתאמנו על הדשא ורצתי עם הכדור, כמה שחקנים ניסו לחטוף ממני אותו ונאלצתי לעבור אותם, לצערי, זה לא הלך לי חלק כמו בדרך כלל ופשוט נפלתי ופצעתי את הקרסול.
כולם התאספו סביבי, "ניימאר, אתה בסדר?" זה מה שכולם התחילו לשאול, מאוחר יותר זה עבר ל- "תוכל לשחק איתנו?" ואז: "ניימאר, הפציעה שלך לא תאפשר לך לשחק מול אלצ'ה."
"לעזאזל." סיננתי. באמת רציתי לשחק במשחק ההוא.
"כל הכבוד, ז'וניור. מגיע גם לך פרס – מלך הפציעות." אנייסטה התלוצץ, "רק החלמת משבר בחוליה ועכשיו פציעה בקרסול."
גלגלתי עיניים. האמת שמצב הרוח שלי קצת ירד בעקבות הפציעה, אבל התנחמתי בכך שניצחנו את המשחק 3:0. זה רק ניפץ את האמונה התפלה שחתולים שחורים בתחילת משחקים מביאים מזל רע.
המשחק ההוא היה משחק הבכורה של מוניר, הפעם הראשונה שהוא עלה למגרש בליגה הספרדית עצמה (לא במשחק הידידות). הוא כבש שער אחד, ועם העובדה שהוא בן שמונה עשרה בלבד, זה גרם לקהל להתלהב ולהחזיק ממנו שחקן ממש טוב.
שמחתי בשבילו ובשביל הקבוצה שבזכות השערים שלהם ניצחנו, אפילו שלא הייתי.
אבל מאז שמוניר עלה לשחק בקבוצה, אני מרגיש שאנחנו מסומנים על אותה המשבצת.
למשל, במשחק מול אתלטיקו בילבאו, התייבשתי על הספסל במשך כשישים דקות רצופות בזמן שמוניר התרוצץ לו על המגרש והחטיא המון הזדמנויות!
המאמן כנראה חשב שזה יהיה רעיון טוב לנסות להפוך את מוניר לשחקן הטוב החדש, זאת אומרת, אחרי מסי.
אני מניח שהרעיון המטורף הזה בא לו מהכישורים שמוניר הפגין קודם לכן. הוא שכח דבר אחד – מוניר הוא רק ילד! הוא מחטיא! הוא עדיין לא מספיק מנוסה! חוץ מזה, רואים שהוא מנסה לחקות את התספורת שלי, אין לו את הזכות!
"אני רוצה לעלות למגרש." סיננתי.
"שב בשקט, ניימאר." הוא החזיר לי.
"אבל-"
"שב."
"אבל המאמן-"
"אמרתי לך לשבת בשקט!"
קצת אחרי תחילת המחצית השנייה, כשהתוצאה עדיין נשארה 0-0, המאמן הבין שעליו לעשות מעשה, כלומר, להכניס אותי למגרש.
רצתי למגרש עם חיוך ענקי, צ'אבי הסתכל עליי בקנאה, המסכן היה תקוע על הספסל במשך כל המשחק.
ואז, בדקה ה- 79, מסי בישל לי, בעטתי לשער ו… זה היה גול! ואם זה לא מספיק, כמה דקות לאחר מכן הוא שוב בישל לי, ושוב הבקעתי גול. כך, ניצחנו 2:0 בזכותי ובזכות מסי. זו הייתה הוכחה קטנה למאמן שאין צורך במוניר, ושברצלונה סתם רוכשת שחקנים מיותרים לפעמים.
מוניר המשיך לצבור מעריצים במשחקיו בקבוצת ליגת הנוער של ברצלונה, חששתי למקומי בקבוצה, הילדון הזה באמת איים עליי.
באותו הלילה כיוונתי את השעון למחר ונכנסתי למיטה. הייתי ממש עייף. שוב התעוררתי למשמע צעקות המאמן.
"אני כיוונתי שעון! אני נשבע!" גוננתי על עצמי.
"אז תקנה שעון חדש, אני בטוח שכסף לא חסר לך!" הוא כעס.
תוך כדי כפיפות הבטן דיברתי עם מסי, "שמע, אני חושב שמישהו נוגע לי בדברים בחדר." אמרתי לו.
"ניימאר, אתה פרנואיד." הוא השיב בזריזות בעודו מתנשף.
חשבתי על זה קצת, "ליאו, אני יכול לישון איתך היום?" ביקשתי.
הוא הסתכל בי במבט נרתע, "ניימאר, אני גבר נשוי." אמר ועל פניו התפרש חיוך מרוצה.
"אבל אשתך לא במלון." לא הבנתי מדוע השיב כך.
הוא גלגל עיניים, "בכל אופן, התשובה היא לא." סינן.
"בבקשה?"
"לא."
"בבקשה-בבקשה?"
"לא, סאנטוס."
"בבקשה-בבקשה-ליאונל-מסי-השחקן-הכי-טוב-ביקום?"
"לא יעזור לך."
"בבקשה-בבקשה-ליאונל-מסי-השחקן-הכי-טוב-בכל-הזמנים-ששם-את-כריסטיאנו-רונאלדו-בכיס-הקטן-שבדרך-כלל-שמים-בו-את-המפתחות-לאוטו-אבל-אז-המפתחות-נופלים-וצריך-לחפש-אותם-בכל-הקניון-אבל-זו-בעיה-כשהרכב-שלך-הוא-פרארי-ומי-שימצא-אותם-לא-בטוח-יחזיר-ל-" התחננתי אך הוא קטע אותי.
"אם אני אגיד לך 'כן' אתה תסתום קצת?" הוא נכנע.
הנהנתי לאישור בשמחה.
אז את הלילה של אותו היום העברתי בחדרו של מסי, "דובי!" קראתי וחיבקתי אותו תוך כדי שינה, לטענתו. הוא העיר אותי בסטירה על הלחי ובאמירה בטון עצבני: "שמור את הידיים שלך אצלך, סאנטוס."
הפעם התעוררתי בזמן למשמע השעון המעורר. התאמנו לקראת משחק ידידות שהיה לנו נגד האחת והיחידה – ריאל מדריד.
חאמס רודריגס? לולא הייתי שובר את הגב הייתי מבקיע יותר גולים ממך במונדיאל. בייל? השיער שלי יותר יפה משלך. רונאלדו? ההישגים שלי טובים יותר!
תהיתי אם גם הפעם מוניר ייהנה לו על המגרש בזמן שאתייבש על הספסל. אם המאמן לא הספיק עדיין להבין, אולי משחק הידידות הזה יוכיח לו שאני לא שחקן ספסל.