“חוץ שלנו” – פרק 2 | אשם בזה

"ניימאר דה סילבה סאנטוס ז'וניור! קום מיד!" שמעתי צעקה עצבנית בקול מוכר, לא הספקתי לפקוח את עיניי וכבר חטפתי כרית בראש.
שפשפתי את העיניים, הכול התבהר לי, זה היה המאמן.
הוא הסתכל בי במבט זועף, "איך יכול להיות שכל השחקנים מוכנים בזמן חוץ מניימאר?" שאל, אני דיי בטוח שזו הייתה שאלה רטורית.
"מכיוון שניימאר ישן עמוק ולא שמע את השעון מצפצף?…" עניתי בכל זאת.
"רק לי מותר לדבר אליך בגוף שלישי." הוא סינן, "תתלבש ותרד לחדר הכושר, קדימה, יש לך רבע שעה בדיוק." הוא הודיע ויצא מהחדר.
"מוזר," חשבתי לעצמי, "יכולתי להישבע שכיוונתי שעון אתמול בלילה."
לא היה לי זמן להרהורים ומונולוגים, רצתי לצחצח שיניים, לעשות פן ולהתלבש. התייצבתי בחדר הכושר באיחור של דקה, המאמן לא ממש אהב את זה, אבל הוא לא אמר מילה. רק הסתכל עליי במבט מאיים.
חייכתי חיוך נבוך.
התחלנו להתאמן במרץ לקראת המשחק בערב. ריצות, משקולות, מתיחות והרבה זיעה. בעיקר זיעה. תוך כדי האימונים, תהיתי כיצד ייתכן שלא התעוררתי, כיצד ייתכן שהשעון לא צפצף – בטוח מישהו חיבל בו. אבל, למה?
הו כמובן, מישהו שאני מהווה עליו איום. מי אם לא ליאונל מסי הידוע? זה בטוח הוא! גמד הגינה הזה ודאי ביקש כרטיס לחדר שלי מהקבלה ונכנס לחדרי בזמן שישנתי, אז הוא איפס את השעון – עליתי עליו!
שמרתי על קור רוח, "אני עוד אנקום." חשבתי לעצמי, "לא מבשל לו יותר. תרתי משמע."
בתום האימון נכנסנו להתרחץ במלתחות שהיו ליד מגרש הכדורגל, הייתי באמת מותש מהאימונים. כשסיימתי להתקלח, הופתעתי לגלות שבגדיי נעלמו.
הזעפתי פנים, כרכתי את המגבת סביב מותני וצעדתי לעבר הכיורים והמראות. היכן שכל השחקנים סידרו את עצמם.
"זה לא מצחיק, מי גנב לי את הבגדים?!" שאלתי ברוטן. איש לא ענה, הם רק רמזו לי במבטיהם ללבוש על עצמי משהו.
"מי היה יכול לעשות דבר כזה?" חשבתי לעצמי, "מסי…" סיננתי כתשובה לשאלתי.
החלטתי שלנקום. כשעברתי ליד המקלחת שלו, שמעתי אותו שר. חיוך שטני התפרש על שפתיי.
התלבשתי מהר ואז הקלטתי סרטון באינסטגרם בו נתתי למעריציי לשמוע כיצד מסי שר, שזו רמת שירה ממוצעת ומטה. כולם יודעים שאני זמר מלידה.
כמה דקות לאחר שהסרטון עלה, נעשיתי מקובל בחברת הקבוצה, הם אמרו לי שאני גדול שהצלחתי לתעד את הרגע, ונתנו לי תפיחות על השכם. נהניתי מאוד מתשומת הלב. הם התחילו לחטט בחשבון האינסטגרם שלי כדי למצוא עוד דברים מצחיקים שהעליתי, וכמה מהם החליטו לעקוב אחריי.
"היי," אנייסטה פנה אליי, "אני רואה שהצטלמת עם דרייק."
"רונאלדו הצטלם עם ג'סטין ביבר," סיפרתי, "הרגשתי שגם אני בתור כדורגלן עולמי צריך להצטלם עם ראפר קנדי כדי לקדם את הקריירה שלי."
"באמת?" הוא היה קצת מופתע.
"נראה לך?" פרצתי בצחוק, "נתקלתי בו והוא ביקש תמונה."
כשמסי הלך להסתרק מול המראה, כולנו הבטנו בו כאשר אנחנו מנסים להסתיר את צחוקנו. הוא לא הבין מדוע כל המבטים מופנים אליו, ומדוע זה נראה כאילו שכולם עומדים להתפקע מצחוק.
המשרוקית נשמעה, המשחק החל. שיחקנו נגד אספניול. בדיוק – שתי קבוצות מאותה העיר – ברצלונה.
אני ומסי רצנו מעלה, בזמן שצ'אבי לקח ראשון את הכדור ומסר לסוארס, הוא התחמק מכמה שחקנים מהקבוצה היריבה, ומסר אליי. זו הייתה המתקפה הראשונה שלנו במשחק, רוב שחקני קבוצתנו עלו למתפרצת.
רצתי עם הכדור ועקפתי כמה שחקנים, אבל אז התחילו להקיף אותי מכל עבר שחקני ההגנה של אספניול. נשכתי את שפתיי, מסי היה פנוי, אני יודע שקשה להאמין שהוא פנוי, אבל רק שחקן אחד ניסה לשמור עליו – כשמדובר במסי – זה נחשב ל"פנוי".
"לא, אני לא אמסור לו, אמרתי שלא אבשל לו יותר." סיננתי לעצמי והמשכתי לרוץ עם הכדור, הוא סימן לי למסור לו, העלמתי עין, ראיתי את סוארס שהספיק לעלות, מסרתי אליו את הכדור אך שחקן מהקבוצה היריבה הצליח לחטוף את הכדור באמצע הדרך.
"ניימאר! מה עובר עליך?! הייתי פנוי!" מסי נזף בי על המעשה הטיפשי.
"תפסיק לנסות להוציא אותי רע, ליאונל, זה לא יעזור לך." חרצתי לשון לעברו בילדותיות.
הוא תפח על מכנסיו בתסכול, "מי מנסה להוציא אותך רע?! למה שאנסה לעשות דבר כזה?!" שאל בכעס בעוד שנינו רצים.
"כי אני מאיים עלייך בהישגים שלי." השבתי.
הוא הביט בי בפרצוף לא מבין, "לא אתה לא, אני מקבל כפול ממך במשכורת." גיחך.
"אתה מקבל פי 1.818182 ממני ליתר דיוק." התחכמתי, "רואה? אפילו ההישגים שלי בחשבון טובים משלך."
הוא הסתכל עליי בהרמת גבה, "אתה רוצה להגיד לי שחישבת את זה וזכרת את המספר בעל פה?" התפלא.
"כן, ה-81 הוא מחזורי, אז עיגלתי ל-2 בסוף." חייכתי.
"בכל אופן," הוא חזר לנושא ממנו התחלנו את שיחתנו, "אני לא מנסה לגרום לך להיראות רע או מה שלא עובר במוח הקטן והברזילאי שלך."
"אתה לא?"
"מובן שלא."
"באמת?"
"כן."
"באמת-באמת?"
"ניימאר!" הוא התרגז.
"מה?!" לא הבנתי, אבל באותה השנייה גם קיבלתי כדור בבעיטה היישר לבטן. זה כאב, אבל לא כמו במונדיאל.
"ניימאר, אתה בסדר?" מסי שאל אותי והושיט לי יד, אחזתי בידו וקמתי על רגליי.
נאנחתי, "כן, אני בסדר." השבתי.
"כעת הפסק להתעסק בשטויות ובוא נראה לברצלונה מי הקבוצה הטובה יותר." הוא הודיע לי וזה נשמע כאילו שציווה זאת.
חזרנו לשחק.
המשחק הזה הסתיים בתוצאה שווה: 2:2. זה היה משחק טוב, אני מוכרח להודות, אפילו שדחפו אותי ארבע פעמים במהלכו.
כשחזרנו למלון, מוניר התקרב אליי עם שקית ביד, "ניימאר, שיחקת ממש טוב." הוא שיבח אותי, "ואלו, אלו הבגדים שלך. מצאתי אותם על הרצפה בתא שליד, רציתי להביא לך אותם, אבל כבר התלבשת במשהו אחר ומיהרנו…" סיפר והגיש לי את השקית.
חייכתי חיוך נבוך, "תודה." הודיתי לו, "אני חייב למסי התנצלות…" מלמלתי.
כולנו היינו בלובי, לא ראיתי את מסי באזור כדי שאוכל להתנצל בפניו. שאלתי כמה מהשחקנים אם הם ראו אותו, כולם הנידו בראשם לשלילה.
צנחתי על אחת הספות בעייפות ובהיתי בתקרה במשך כמה דקות, עד ששמעתי את לואיס מבשר לי שהוא ראה את מסי.
נעמדתי בזריזות וניגשתי אליו, הנחתי את כף ידי על עורפי במבוכה, "מסי, שמע, אני מצטער שהאשמתי אותך קודם." התנצלתי.
הוא חייך, "זה בסדר, סאנטוס, אנחנו שווים עכשיו." אמר והלך עם דני אל הבר.
אני נשארתי עומד במקומי, "שווים?" תהיתי.
הפלאפון שלי התחיל להשמיע רעשים של התראות, זה הגיע מאינסטגרם, כנראה מתמונה שתייגתי בה. נכנסתי לקישור, זה היה דווקא סרטון מהחשבון של מסי.
בסרטון הוא היה בחדר שלי ו"הראה" לצופים תחתוני בובספוג שהוא שתל במגירת ההלבשה התחתונה שלי כדי להראות להם שאני לובש בגדים מגוחכים.
"ליאונל אנדרס מסי!" צעקתי בזעם.