חוויות של ירושלמי

לשתומת לבכם, השורות שפותחות במקף ( – ) מתארות את המחשבות שעוברות לי בראש.

– "פחד. פשוט פחד."
יום חורף סגרירי, אני פוסע ברחוב לאיטי, שואף לקרבי את אווירה הנפיץ של ירושלים.
– "פחד. פשוט פחד. כבר אין על מי לסמוך."
אני מעיף מבט חשדני בערבי עם ארגזי ירקות שמתקרב לכיווני.
– "אין. אין על מי לסמוך. אסור לסמוך על אף אחד."
נשמתי נחנקת לרגע כשהוא עובר לידי.
– "הם נראים כל כך תמימים. אנחנו מפקירים בידיהם את גורלנו. האוכל, הבניה, התיקונים, הכבישים, הגשרים – הכל הם עושים. אסור. אסור לסמוך עליהם."
אני ממשיך במורד הרחוב.
– "לחשוב שהגענו למצב הזה. פתאום כל רכב הופך להיות מטען מתקתק. כל נהג טרקטור שמחליט פתאום ל- "
אני מגיע למעבר חצייה. מבט שמאלה, מבט ימינה, שוב מבט שמאלה. אני קופא. טרקטור ענקי בגווני צהוב וכתום שועט לכיווני. אני עושה צעד זהיר אחורה.
הדם עולה לי לראש. לבי פועם במהירות.
– "שיעבור. אני מנסה להיראות רגוע. שיעבור כבר. אני לא רוצה ממנו כלום."
הטרקטור מתקרב למעבר החציה. עם כל מטר שהוא גומע לבי מגדיל את פרפוריו. זיעה קרה שוטפת את גבי.
– "שיעבור."
אני מהסס. להתרחק עוד יותר אחורה? אולי פשוט לברוח? אני ?! – יהודי גאה שאבות אבותיו נכתשו דורות על דורות בפוגרומים – אני אשאר עומד כאן על גדות הכביש כצאן לטבח יובל?
– "שיעבור כבר."
הטרקטור מגיע למעבר החציה. הנהג רוכן טיפה קדימה והטרקטור עוצר באחת.
– "אני רוצה לחיות." חולפת המחשבה בראשי.
הנהג מוציא את היד מהחלון ומסמן לי לעבור.
– "פתאום הוא נחמד?"
הראש שלי מתמלא בכותרות עיתונים. המילים "תרגיל המחבל הנדיב" באותיות אדומות גדולות פרושות על פני כל עמוד השער –
– "שיעבור. אני רוצה לחיות. שיעבור."
אני לא מסוגל לזוז. מבטי נפגש בעיני הנהג השחום. והבזק קצר עובר בינינו –
– "הוא י-ו-ד-ע."
אני לא רואה כלום. העולם איננו. זה רק אני והטרקטור הגדול. הנהג מזעיף את פניו.
– "תברח! למה אתה מחכה? אתה עוד צעיר! ברח!"
הוא מוציא את הראש מהחלון וצועק :
"היי, אחי. אני יהודי".