חבורת האפס המוחלט

התאספנו כמה מכרים, שהזמנים המשעממים הכריעו אותם ארצה, בבית המטבחיים של חברנו, משה, וחפשנו עצה כיצד לחזור לפעולה.
היינו שם ממיטב בריוני העיר: חיים, שידו הרועדת בלי הרף הטעתה אנשים לחשוב שהוא עצבני ולפחד ממנו; דוד שעיניו הפוזלות הבהילו אפילו תינוקות, אך למעשה הוא עצמו פחד להביט בראי; יוסי, שכל פעם שהיה פותח את פיו בקע ממנו מין קול חריקה איום, ואיש מהבורחים לא חשדו אפילו, שזה בא ממערכת השיניים התותבות שלו – התכנסנו בחדר הקירור הסגור, בצל הידיעה הצנועה שהופיעה בעיתון מסוים: "האם שוב יהיה שמח בעיר?!" שעה ארוכה שוחחנו על דא ועל הא עד שיוסקה המגמגם צעק: "הא!-הביטו שעון הקירור מראה אפס מעלות!"
התברר שמשה, חברנו הנאמן, שכח לגמרי שמקרר זה בו היינו שרויים, ואותו כיוון על מעלות גבוהות, מוריד את החום חזרה אוטומטית! על המקום החלטנו, רועדים בכל עצמותינו, להיקרא "חבורת האפס המוחלט" ומיד יצאנו מהפריזר ונמלטנו מידי עוזריו של משה שחשבונו לתרנגולות קפואות.
התאספנו כעבור יומיים, עת הפשירו מעט עצמותינו, כדי לפעול למען הצדק המוסכם לטובת העיר והתושבים, לא כולל ראש העיר. גונבה שמועה לאזנו הכרותה של בנצי, שמאן דהוא מכה את בנו, והלה ביקש את בנו של בנצי שיספר לאביו, אולי יוכל להושיעו.
מיד פנינו, מי בריצה ומי בהליכה, מי בדהירה ומי בנסיעה, מי בהליכה אחורנית ומי בהליכה ימינה – לעברו של הבית בו גר האב המרושע.
"אתה מאן דהוא?" שאלתי כשהגעתי לכתובת הרשומה לי ומיד ראיתי מאחורי גבו של האיש שפתח לי, את כל חבורת האפס המוחלט שלנו אסופה על השטיח בסלון: מי עם ראשו למעלה ומי עם ראשו למטה, מי עם יד אחת עקומה ומי עם שתי ידיים היוצאות מצד אחד של הגוף. מיד ביקשתי אורכה של שנייה כדי להימלט על נפשי, אך הזמן עבר מהר משציפיתי ומצאתי את עצמי תקוע לי בתוך ערימת החבורה שלנו.
שכבנו שם והעלינו זכרונות נעימים על שהייתנו בפגישה הקודמת במקרר, תחת הסיסמה "קר אבל בטוח". מישהו העלה את ההצעה ליצור קשר דחוף עם הבן המוכה, כדי שאולי יהיה מוכן לספוג את המכות במקומנו, מפני שהוא בוודאי כבר רגיל לכך, אך נדחה ברוב דעות. התברר שהאיש מאן דהוא לא אבה עוד לטפל בנו, אלא קיווה כנראה להיפטר מאתנו עם שאר הזבל בעזרת המנקה ולכן התפזרנו לנו בשקט מהמקום ורק חזרנו בלילה כדי לאסוף את שאר אברינו.
הפגישה השנייה התקיימה בצילה של ידיעה לא כל כך משמחת בעיתון בית הספר בו למד בנו של מאן דהוא: "הנני להפנות את תשומת לב כל אדם הנתון במצוקה", כך נאמר בהודעה הזדונית, "לא לפנות בשום אופן לבקשת עזרה מחבורת האפס המוחלט."
מיד קיבלנו ברוח אמיצה את ההחלטה לפעול ביוזמתנו לעזרת העולם ולא לתת לו להרוס את עצמו, ודהרנו כאיש אחד אל ביתה של אישיות ידועה בעירנו, שנחשד כבר פעמים רבות בקשר עם העולם התחתון. הצלחנו לתפוס עמדות בביתו בארון הלבנים ואני באופן סמלי הסתתרתי בין שני זוגות תחתונים. חשבנו לשהות שם כל הלילה ולצאת למחרת כמנצחים, אבל האיש נחר קשות ולא הצלחנו לתת מרגוע לעצבינו הרופפים. החלטנו לפתוח בהתקפה נגדית ומשה השמיע קולות חרחור עמומים מהמגירה השמאלית, בה היה נתון, אך האיש לא נכנע ועבר לטונים של נחירה דו-כיוונית. חיים ואני התקפנו מיד בקונטרה של שריקות דה מז'יור, בנוסח הצפרדעים של ביצות החולה, אבל האיש לא נחרד ולא נרעש, אלא התהפך לצד השני והחל לנחור בארבע כיוונים חליפות, תוך פירוט על כל סולם הדו-רה-מי מציץ מחלוני.
אני החלטתי בשלב זה להיעלם באופק ההולך ומתגלה בפאתי החלון, אך לא יכולתי לצאת מהמגירה כי ביני לדלת הארון היו מוצבים עוד אנשים מחברותנו, שניים היו חסומים מצד שמאל ע"י שמואל שאבריו השתחררו ונמתחו פתאום וכך נפתחה המגירה שלו ולחצה את השניים בצד זה ושנים מצד ימין היו פשוט דבוקים לדלת מרוב זיעה ופחד. כעבור זמן מה קם האיש השכם בבוקר מפני שמעשים רעים לעשות רבים מאוד בימינו, כשפתח את הארון הלבנו כולנו וזה היה מזלנו, מפני שדמינו פלאים ללבנים שלו.
האיש התמתח ולבש גופייתו, יש לציין יחד עם חיים בתוכה. בהתחלה חשב את חברנו לכתם שלא ירד בכביסה, והחל לקלל, אבל לא לקח לו זמן רב כדי להרגיש ברעידתו הכרונית של חיים.
מיד זינקנו כולנו מהארון ובקפיצות צפרדע התנפלנו על כל היציאות שהפכו לפתחי חירום מובהקים.
"חבר'ה, מה אתי!" צעק לעברנו חיים האחוז בידיו של איש הפשע." "נבוא ללוויה", הבטחנו חגיגית תוך ריצה פראית.
עד היום טרם קבלנו מחיים אף סימן חיים, וגם לוויה רשמית לא הצלחנו לערוך לו, אך הוא קבור בלב כל אחד מאתנו. לזכרו אנו ממשיכים וחיים ורק בלילות החורף הקשים, כשאנו רועדים תחת שמיכותנו הדקות, פתאום מחמם את לבנו איזה רגש נעים, אנו נזכרים בגעגועים בימיה העליזים של חבורת האפס המוחלט, החבורה שהייתה בהחלט אפס!