שביזות בקורס
מבנה עקרוני של הלימוד הצבאי הוא ספירלה. כמעט כל יום חוזרים על מה שנלמד לפני כן, עם תוספת של מעט מידע. הרצאות באות לסירוגין עם אימונים וכל מיני מבחני תקן, כמו ריצה, קפיצה, קריצה, ביצה. עוד זוג חברה נשרו, שכן החיים הם כמו קופסת שוקולדים: אצל שמנים נגמרים מהר. הם משתדלים, סובלים, מתאכזבים בעצמם ובוחנים את העולם במבט מלא בפסימיות, כשאפילו המלפפון שבארוחות הצהריים הוא דכאוני, בהיותו חמוץ. המוטו שלהם, של להאמין בעצמם, מאבד את כוחו, שכן הוא מוכיח כי מוטו זה מתאים רק לאלוהים. והם מרגישים, שאם יישארו בקורס, יוכלו לומר לו את זה בקרוב פנים מול פנים.
אנשים עם מעט יותר כושר מתעצבנים ומתפוצצים בכל הזדמנות שנקרית בדרכם. אחד החל לצעוק עלי בגלל איזו שטות. תפסתי אותו בגרון ביד אחת ואמרתי, שתכף אדחוף את כל מה שהוא אמר חזרה, כדי שתשקוט הארץ. לצערי, המפקד ראה את כל זה ועשה לי בירור בנושא מגע פיזי לא תקני. באותו יום בדיוק, בחור אחר החליט שהוא הכי קשוח בקבוצה והחל לעשות כריתה… בריתה… קר ותה… אה, מהלכי קרטה. אז אני כזה:
-ביצוע שלך איטי מדי, לא יעיל בקרב. וגם לא כל-כך יציב…
-מה אתה מבין בזה?- הוא משיב.- איך אתה בכלל יכול ללכת מכות, אם אתה מרכיב משקפיים?
תראו מי שמדבר, כי אולי אני קודם מביט בתשומת לב, ואז טוחן לפי הזיכרון: שמאל- מתחיל מכות, ימין- לבית קברות. ובכלל, על מי אתה מרשרש, יא שקיק, על הטוב שתמיד מנצח, במיוחד אם מספיק רע לו? כי לי זרטוסטרה אמר אחרת.
-טוב,- אני אומר,- תנסה לפגוע בי עם ה"מבשי גרי" שלך**.
כמובן שמה שנכנס בנו היה רוח שטות ולא התגרות בכדי להתפרק קצת ולשנות את המבט של היריב על החיים על ידי מכה מדויקת בעין. אבל תמיד יש לזכור אמת פשוטה: תבחן את עצמך, שכן יש עליך תמיד עין בוחנת. בצירוף מקרים רע, חילופי הניסיון שלנו נפלו תחת מבטו הבוחן של אותו הקצין שעלה עלי הבוקר. זהו, ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה, אתם יודעים איפה הדלת. בצבא היחס לקטטות הוא מחמיר ביותר, במיוחד בקורסים איכותיים. ולפיכך, ללא דיבור מיותר, את שנינו העלו למשפט אצל הרס"ן.
-דמיטרי, מה נכנס בך היום?- תהה הרס"ן, כששמע מהקצין שהתלמיד הכי טוב שלו פעמיים באותו היום עשה הכול כדי להיפסל מקורס החובשים.
אנחנו, בדואט מתואם, באיחולי שלום של מגן שלמה ומגן דוד, התחלנו להוכיח, שסתם "שידרגנו" זה את זה את הכישורים וחלקנו "אקספיריינס", שכן אחרת אנו חברים בנפש ולא נפגעה אף לא נקודת חיים יחידה***. לחצנו ידיים, התחבקנו, טפחנו על שכם, כמו זוג חברים הכי קרובים, אשר נפגשו לאחר שנים וראוי שהיינו אומרים "ברוך מחייה המתים". את עניין הסילוק שלנו טיאטאו מתחת לשטיח, אך לשנינו דפקו ארבע שבתות לסגור, כדי שידידותנו תתחזק עוד יותר, ויוקל על געגועינו ההדדיים.
מגוון מעניין הוכנס על ידי תרגול מתואם עם הכלבות מ"עוקץ" וידידיהן המאולפים. סיפרו לנו איך להחיות את החיות בהנשמה מפה לאף, התלוננו שלבהמות עם ארבע רגליים נותנים אוכל טוב יותר מאשר לאלו שעל שתיים ונתנו לשחק ב"חפש-תאכיל- מחביא לחם- תמות". ובכלל כדורי האהבה הקנויה בדולרים האלו ממש אוהבים כשנותנים להם לחם. מבחינתם לחם מהכיס זה ברכה כמו "לחם מן הארץ". אנחנו האכלנו, ליטפנו, חייכנו עם הפיות והזענו עם האחוריים תחת השמש חסרת הרחמים. ואילו הם, בתורם, אכלו התפנקו הזיעו עם הלשונות וחייכו עם הזנבות. במילים אחרות, ראינו, תקשרנו- כלבים רגילים לחלוטין.
כמו כן ראינו, איך הם מוצאים במיומנות חומרי נפץ ובו זמנית את הפצועים שמצאו את חומר הנפץ לפניהם בשיטת ה"נגיעה-נגיעה- בום!" איזה חוש ריח- אין מה להתווכח. "מעניין", חשבתי לי: "אם כלב בשם ידיעה ימצא פצצה אמיתית באיזשהו ישוב מוסלמי, עד כמה מהר ידיעה זו תגיע לכל פינות הכפר?" אך החלטתי שלא לשאול על הרגלי פירוק הנפצים על ידי נגיסה בחוט האדום. שבת האחים נגמרה הרבה אחרי כיבוי האורות, ולאחר שאיחלתי "לילה טוב" ללילה, הלכתי לישון עד התורנות שלי.
השעון המעורר צלצל, אך לא עניתי. מה זה החרטא הזה- חמש בבוקר? מי שאמר שהאדם ישן במשך שליש מחייו, שכח שבשני שליש האחרים אדם זה חולם על להשלים שעות שינה. ללא לפקוח עיניים ניסיתי למצוא את הגרביים שלי לפי הריח, אבל, בהבדל מהכלבים של אתמול, האף שלי לא הבדיל דם מדם.
"זהו פריט לבוש אשר באופיו דומה לבחורה, אשר קשה למצוא, אך קל לאבד"- טענה האינטיליגנציה המנומנמת, תוך כדי ניסיונות להתאושש: "לפי הריח, גם את החברה שלך מזו של האחר לא תמיד נבדיל, אבל לפחות אין ריחן כריח הגרביים. אז בואו ולעולם לא נרחק מעין ולא מהלב…"
זהו זה, אם האינטילגנציה כבר מצאה ספה משותפת עם הגרביים, אז צריך זריקת מרץ, דחוף.
"כן!" צהלה זו בעצלתיים בתגובה לרעיון. "למה שלא אלך לי ואשתה את כל הקפאין מהקפה או מהקקאו את כל ה… מה שיש שם…"
אך המזל לא היה לצידי: לפתע הופיע הקצין, נמרץ שלא כדרך הטבע, וגרר אותי למסדר מול בית המשמר. מאותו הבוקר, אשר החל ללא תמריץ נוזלי, הפסקתי כלל להרגיש רענן. אם אריה בוגר צריך לישון 20 שעות ביממה, אז לפי הגדרה זו הריני אריה בוגר. לימודים תיאורטיים עברו בקלות, שכן לאחרונה עסקנו בחזרה על חומר קודם ותו לא. אך הימים היו כה דומים אחד לקודמהו, עד שלשאלה נזעמת של מדריך "איך אתה לא זוכר מה למדנו אתמול" התחשק לי לענות "אחי, אני לא זוכר אפילו מה אכלתי היום בארוחת בוקר". אך החלק המעשי התיש מבחינה גופנית ונפשית.
שיחקנו בבובות, גופפנו אותן בהדמיות, תחבנו לתוכן כמעט את כל מה שרק היה בתיקו של החובש הקרבי. לאחר מכן, עשינו כמעט אותו הדבר זה על זה, ולא משנה עד כמה רע זה נשמה. אך לגלמים לא היו וורידים. ובכדי איכשהו לאבטח את ידי המסורות מלהפוך למיוסרות בידי אחרים הצעתי בשביל ההתחלה להתאמן על צינורות של עירויים. מהלך סטנדרטי, אך הרעיון לא זכה להצלחה בידי סרדיוטים אלו.במיוחד העלתה את חמתי שיטת ה"חמה"- מצב בו כשמחט אשר חדרה את הווריד לחלוטין חוזרת מעט ונשלחת שוב, בזוית מעט אחרת.
היום בתור בן זוג זכיתי לרב-אמן, אשר לא חדל עד שסיים עיגול מלא של קרניים חודרות בשר. גם כך אני מסתובב עם שטפי דם באזור פנים המרפק, כמו נרקומן גמור, אז עכשיו גם נפל עונש זה על עורקיי, בהם זורמים עצלות ורצון לישון. בן-הזוג חסר הכישרון עם ידי הקרח התאמן בהקזת דם מקצות איברים לא פחות ממוהל יהודי או מוסלמי. ועוד אומרים שלאנשים עם ידיים קרות יש לב חם. בולשיט- לבחור הזה יש הפרעה בפרפוזיה נימית, או שנשך אותו ערפד והוא נהיה בעצמו… איזה ערפד בראש שלי, כאן חצי מהקבוצה נשך חמור רדיואקטיבי. "נו, טוב", אמרתי לעצמי, בהביטי על נהרות דמי הוורידי: "עוד לא הכל אבוד". "יש ויש עוד מה לאבד"- השלים לי ברוב טובו ההיגיון, כשהאהבל, לאחר שסוף-סוף פגע במטרה, משך בטעות את העירוי החוצה, בגלל ששכח לקבע אותו.
נפתח השבוע האחרון של אימונים מתוגברים בתחום המעשי המכין לשבוע האחרון, לימודים מאומצים בתיאוריה לפי השבועות האחרונים של הבחינות והמבחנים, לפני ה… מתי כבר ייגמר הקורס הזה?
כדי שלא נתגעגע יותר מדי לחום ולעייפות בשובנו מסופשבוע בבית אל כיתתנו הממוזגת, הריצו אותנו, עד שלפחות חצי מהקבוצה התפרקה סופית. וכדי שיהיה מעניין יותר,חולקנו לקבוצות ואורגנה בינינו תחרות עם מדידת זמנים, נקודות זכות ושמות של נבחרות. אנחנו, אם כבר, נקראנו זאבים, אולי כי במדבר זה בא לנו לילל מייאוש ואולי כי אם נמצא בינינו מישהו חלש או חולה, אנחנו… טוב, לא נטרוף אותו, אבל נענה אותו למוות עם הניסיונות שלנו להציל את חייו. אולי את המפקדים אי-סדר זה בידר, במיוחד אם הם הימרו, אך לי אישית כל זה כבר די נמאס. לא הזיז לי כלל אותו שיא של בסיס, אשר יש לנו ההזדמנות לשבור בפעם ראשונה מזה עשרים שנה. מבחינתי, ספר גינס נמצא במרחק של מיליון יריקות. דהיינו, בכלל לא מזיז לי- כנראה אין בי מן המהמר.
אך למפקדינו גם זה לא ספיק. בחצי השני של היום החליטו לחלק לנו מסיכות אב"כ, והזאבים המותשים באימונים נעשו דומים יותר לפילים. ארטיום התחמק מזה בקלות, כשאמר שתורו לשמור על המגורים, וברח לשבת במבנה הקריר. ואנחנו לקחנו לנו את מחסומי הפה הללו, תוך מאמץ לבחור בדיוק את המידה הנכונה, כמו שבוחרים קונדום- כי בו שמור כוח החיים שלנו. כמובן, בלקרוא לכלי הצלה עצמית עשוי הגומי כובעון (או זין על העין, אם כבר לדבר באופן יותר נעלה על לבוש הלטקס מונע ההיריון), התכוונתי לאמינות, שלמות וניחוח עדין של בננות, אשר משמש לבחינת האטימות שלו. לו רק הבגדים לא היו סופגים את הריח המבחיל, אשר אחריו במשך שבוע שלם לכל האוכל יש ריח של בננות.
בסופו של יום מתיש, הראש החל לפעום בכאב מרגיז, והמפקד, ברוב רחמנותו, שחרר אותי מוקדם יותר, לשכב מעט בחדר לפני ארוחת הערב. כשעליתי לקומה השלישית של המעונות, הדבר הראשון שראיתי זה את ארטיום, אשר נמנם לו עם הפנים על הסיכומים. בזמן השמירה על המעונות מותר לנו ללמוד, כדי לא להירדם, אך עיסוק זה רק מגביר את החשק לתפוס תנומה. כדי לא למשוך אש לעבר ידידי, כיסיתי את ראשו בכובע צבאי והלכתי לחדרי. פתאום, נפל מבטי על הארגז עם הפחיות הריקות ממשקאות קלים, אשר כל הפלוגה שלנו אספה במטרה לרכוש בכסף מהחזרתן חולצות מחזור.
נטלתי את אחת מהפחיות ועם גיחוך הנחתי אותה על כיסוי ראשו של הישן. הכלי עמד איתן, כמו על שולחן חלק. הצבתי עוד כמה לידו ופניתי שוב לחדרי, תוך החנקת צחקוקים. טרם הגעתי למעוז חפצי, והנה שבתי והחלתי לבנות סביב ראשו המונח ללא ניע של אחי לשירות. מסתבר, שתוך כולו חצי שעה אפשר לבנות טירה מרשימה, בת כעשר קומות, אך הצחוק המוחזק בקושי גזל ממני אויר עד כדי סחרחורת. כל פריט חדש של אומנותי הונח בקושי רב מקודמו, בגלל שהגיל חסר הצליל כבר אילץ אותי להתקפל יותר ויותר, בלי היכולת להזדקף ולצעוד בקו ישר.
כשהבנתי שכבר לא אוכל לשלוט בעצמי עוד, פניתי את פתח הדלת על קצות האצבעות, ורק אז ראיתי, איך בשקט מוחלט, הפלוגה כולה, כולל המפקד, עומדת כחצי קומה מתחתי ועם ראשים מורמים מביטים בתדהמה ללא סוף על מעשי. שאגת הצחוק שפרצה מפי גרמה לקירות לרעוד, הרימה לאויר את גופו של ארטיום, ואילו הטירה עצמה, כמו במזרקת פלאים, התפזרה מזינוקו ההיסטירי של שומר ישראל שנם וישן. כיתת החובשים מעולם לא זכתה לטפל בהיסטריית צחוק, במיוחד שגילגולי על הרצפה עם אנקות וניסיונות צרודים ללגום ולו מעט אויר הדביקו את כל מי שצפה בכך. באותו יום חזקה אמונתי כי באמת ובתמים אפשר למות מצחוק.
* מבשי גרי- בקרטה, בעיטה מסובבת.
** מושגים של משחקי מחשב- "שדרוג"- עליה ברמה, אקספיריינס- נקודות ניסיון (אנגלית), נקודות חיים/פגיעה- מדד הבריאות של הדמות.
*** את הכלבים של פלוגת הכלבנים המעורבת "עוקץ" רוכשים במיוחד למטרה זו מהולנד.
תגובות (0)