ואז נפלתי לתוך באר

~ואז נפלתי לתוך באר~

ואז נפלתי לתוך באר.

אני מביט מעלה מקרקעית הבור ומתחיל לצעוק לעזרה. תוך כמה רגעים מגיע בעל המאפייה השכונתית.

"מה קרה?" שואל האופה וליבי נמלא רוגע.

"או איזה מזל שבאת… נפלתי לבאר. יש מצב שאתה מביא לי…?"

"רגע! אני אראה מה אוכל לעשות" כעבור כמה רגעים משליך לי האופה כיכר לחם וממשיך בדרכו.

אני מביט בכיכר הלחם, ואז מביט בפי הבאר, ואז חזרה בכיכר הלחם. אני מניח אותה הצידה וממשיך לקרוא לעזרה. כעבור כמה רגעים מגיע הרופא השכונתי. ראשו מציץ פנימה אל הבור בעיניים מאומצות.

"מה קרה?" שואל הרופא וליבי נמלא אושר.

"או איזה מזל שבאת… נפלתי לבאר. יש מצב שאתה מביא לי…?"

"רגע!" צועק הרופא. "יש לי מה שאתה צריך!" כעבור כמה רגעים נוחת לידי תיק עזרה ראשונה, מלא בתרופות ופלסטרים. אני מרים את הראש מעלה, אבל הרופא כבר נעלם.

אני למעסה באצבעותי את הגבות על מנת להירגע, לוקח נשימה עמוקה, וממשיך לקרוא לעזרה. כעבור כמה רגעים מופיע הרב שאחראי על בית הכנסת השכונתי.

"מה קרה לך בחור?" שואל הרב וליבי נמלא תקווה. וואו! אני חושב לעצמי. אולי בכל זאת יש אלוהים!

"איזה מזל שבאת..! נפלתי לבאר כמו שאתה רואה.. יש מצב שאתה מביא לי…?"

"רגע אחד!" קורא הרב. "יש לי בדיוק מה שאתה צריך!" לא חולף רגע ונוחת לרגלי ספר תנ"ך שחור. בעקבות התנ"ך נוחתת גם כיפה וערכה להנחת תפילין. אני מרים את הראש אך הרבי כבר המשיך בדרכו. אני בוחן את התנ"ך לכמה רגעים ומניח אותו לצד כיכר הלחם.
נשימה עמוקה, ואני ממשיך לקרוא לעזרה.
כעבור כמה רגעים מופיע לא אחר מ"דוש", החבר הכי טוב שלי.

"דוש!" אני קורא בשמחה. "איזה מזל שבאת! יש מצב שאתה מביא לי…?" אבל דמותו של דוש כבר נעלמה מפי הבאר. "דוש?" אני שואל חרישית. לאן לעזאזל הוא נעלם?
לא חולפות עשרים שניות ונשמעת חבטה מהדהדת בקרקעית הבאר. האבק מעלה דמעות בעיני ואני מתקשה לראות.

"די אחי אל תתחיל לבכות לי פה מהתרגשות. אני לא טוב עם דברים כאלה" אני שומע את דוש אומר לפני שהוא מתיישב לצידי. אני לא יודע מה לומר, אז אנחנו נותרים דוממים לכמה רגעים.

"לא יכולת להביא פשוט סולם?" אני שואל בעוד דוש בוחן את התנ"ך בסקרנות.

"סולם…? אה, לא. לא יודע מאיפה להביא סולם… אבל היי! כן הבאתי לנו משהו לעשן".