הפינה של אליסון \ משקפיים
שלום לכל הקוראים והקוראות. היום קורה כאן רגע היסטורי, הפינה הזאת עוברת תדמית. מהיום אין יותר פרקים, רק נושאים שעליהם אדבר ותשכחו מהחוויות מהחיים, למה אתם שואלים? ככה תתמודדו. סתם, פשוט נמאס לי מהדרך שכתבתי את הפרקים. עוד הודעה חשובה, כן אנשים, אני חזרתי! סוג של חזרתי… אני כותבת סיפור ארוך, פרק אחד עשר עמודים, אני לרוב מתמקדת רק בו, אז קצת זנחתי את הפינה. מהיום אני אכתוב רק כשהיאוש שלי על ההתפתחות האנושית גדל, וואי זה נשמע מוגזם… קיצר רק שאנשים מתחילים לשגע אותי.
הנושא של היום הוא, תופים בבקשה: משקפיים. פרק זה מוקדש לnicole horev אשר נתנה לי את הרעיון ויותר מזה קראה את כל הפרקים שלי. כפיים, תלמדו אנשים. בנוסף, הוא מוקדש לכל אנשי המשקפיים שבעולם, כולל אותי. כן אנשים, יש לי משקפיים, תחשבו מה שאתם רוצים. בכללי אני לא מבינה מדוע אנשים צוחקים על אנשי המשקפיים, סך הכל מסגרת עם זכוכית שהם לובשים. יותר מי זה, מה זאת הגזענות הזו כלפי משקפי ראיה וקריאה? למה על משקפיי שמש לא לועגים? אני חושבת שהנקודה ברורה, אנשים זה עם מוזר. חזרה לנושא.
דמיינו סיטואציה וכשאני כותבת דמיינו אני מתכוונת שבאמת תעצמו עיניים ותדמיינו. לא באמת, אתם לא יכולים לקרוא ולעצום עיניים באותו הזמן. דמיינו את היום הכי קשה ומעייף, אתם מסיימים להתארגן ונשכבים במיטה. כבר מצאתם את התנוחה הכי נוחה לכם, כבר עצמתם עיניים ופתאום אתם קולטים שהמשקפיים עדיין עליכם. אתם קולטים שאתם צריכים עכשיו לקום מהתנוחה המושלמת, להדליק את האור, לצאת מהמיטה, ממש לקום ולצאת ולשים את המשקפיים בקופסה. גם אלו שלא צריכים ממש לקום מהמיטה, (החיים שלכם יפים…) אתם עדיין צריכים לזוז, לשנות תנוחה ואחר כך, זהו חוקי מרפי נזכרים בכם ותשכחו מהנוחות שהרגשתם קודם.
יש עוד מקריים רבים כאלה, סיטואציות שקורות רק לאנשי המשקפיים. אני ממש אוהבת את הכינוי הזה, אני מרגישה שאני בונה כאן קהילה שלמה. אנשי המשקפיים להתאחד! סתם, שכחו מי זה, בואו פשוט נמשיך אין כאן שום ניסיון למרד. יש סיטואציות שרק אנשי משקפיים נתקלים בהן, כשאתה עם משקפיים לחבק מישהו נהיה מסוכן, גם למחבק וגם למחובק. לצאת בחורף מאוויר חם לקר, או לנשום ליד משקה חם, גורם לעיוורון זמני בגלל שהמשקפיים מתכסים באדים. בכלל לא נדבר על כך שמסתבך השיער במשקפיים, פתאום אתה מרגיש כאילו אתה מפרק חומר נפץ, שכל רגע הולך להתפוצץ. החוט האדום? או הירוק? זה כואב, ככה זה מסתבך יותר, חוט אדום או ירוק?
שמתם לב שיש סוגי משקפיים. ראיה, קריאה, שמש, צלילה, שחיה, מגן. הבנתם, סוגים. אני כבר אומרת בתור מי שיש לה משקפיי ראיה, מה שהכי מעצבן את אנשי המשקפיים, חוץ מהעובדה שאיזה נערה קוראת להם אנשי משקפיים, אלא אנשים שיש להם רק משקפי קריאה. אנחנו חייבים ללבוש בכל רגע נתון משקפיים ואילו הם מסתובבים כל היום עם קופסת משקפיים ומוציאים אותם רק בשביל לקרוא. הידעתם? אנשי משקפיים מתקשים ללבוש משקפיי שחיה, הריי אי אפשר ללבוש את שניהם יחד. צריך להתרגל לכך שהעולם מטושטש ואז עוד להתרגל לטשטוש שמתחת למים, שגם אדם בלי משקפיים רואה.
עכשיו יש לי הודעה חשובה לכלל הציבור עם משקפיים ובלי. אני מבקשת, לא, אני מתחננת, תפסיקו לבקש מאנשי המשקפיים להוריד משקפיים רק כדי לראות את ההבדל של לפני ואחרי. זאת לא פרסומת בעיתון, אוקי? זה מכניס את אנשיי המשקפיים לדילמה עמוקה וקשה. ברגע שהם מורידים אותם, אנשים שהם בקושי מכירים, חברים לכיתה ושכנים, יגידו שיפה להם גם ככה וגם ככה. ואילו המשפחה והחברים הקרובים, יגידו שאתם נראים כמו חפרפרת שרק יצאה מהמחילה אחרי שלא ראתה אור יום זמן רב. למי מהם להאמין?
חנות משקפיים, אנשי המשקפיים אל תגידו שזה לא קורה לכם… אחרי הבדיקה מבקשים מימכם לבחור מסגרת למשקפיים, אז אתם מורידים את המשקפיים שלכם ומודדים מסגרות שונות. הכל מטושטש, הריי אתם בלי המשקפיים שלכם. אז אתם עושים את הדבר שהכי מתבקש לעשות, אתם שואלים את מי שאתכם אם המסגרת יפה לכם. הם עונים בתשובה שאני מתחרפנת מימנה, "אתה צריך לבחור לבד, תסתכל במראה ותראה בעצמך. אני לא יודע."
איך אני אראה? הריי אני בלי משקפיים! אני אישית מסבירה להם את המצב, אני רואה מטושטש, בגלל זה אני כאן בחנות הזו. תגידו לי אתם עם זה יפה או לא. כאן מגיעה התשובה השנייה שאני שונאת כל כך, "ברור שאתה רואה מטושטש, זה לא המספר שלך. עכשיו אתה בוחר רק מסגרת ולא עדשות." תקשיב, לא אישי, אבל אני אלך להתאבד עכשיו.
בקיצור, יש סיטואציות שרק אנשי משקפיים נתקלים בהם ומה שכתבתי כאן זה רק חלק מהן. אני מקווה שאנשי המשקפיים הזדהו איתי והאנשים בלי המשקפיים קראו את הפינה, למרות שזה לא נוגע בהם והבינו מה זה חיים עם משקפיים. לא סיפור סך הכל. אנשיי משקפיים, אל תהרגו אותי אם ברחוב יתחילו לקרוא לכם אנשי משקפיים. אני מסיימת את הפינה ומקווה שלא אצטרך לכתוב שוב את המילה, "משקפיים," בעשרים וארבע השעות הבאות וכמובן שבשביל לכתוב את המשפט הזה הייתי צריכה לכתוב אותה שוב…
תגובות (1)
נחמד. ואני מזדהה איתך כל כך, גם לי יש משקפיים. וואו איזה מעצבן זה!